אי.די.בי ודנקנר

נוחי דנקנר הוא שק חבטות תקשורתי וציבורי קודם כל משום שהוא "טייקון". המילה הזו, שמקורה ביפנית ופירושה "שר בכיר", הפכה להיות מילת גנאי אצלנו. מי שעשיר – צריך להתבייש. אם הוא מצליח – עליו להתחבא. ואם הוא נכשל – חזקה עליו שהוא רמאי. בשנות ה-60 אמר אפרים קישון לממשלה של מפא"י: "כל העולם נלחם בעוני, אתם נלחמים בעושר". דומה שזה נכון גם לחברה הישראלית של המאה ה-21. נכון, המשק הישראלי מאוד ריכוזי. אבל מה כל הגודל שלו? פחות מ-8 מיליון תושבים עם תל"ג של 248 מיליארד דולר. משקיעי חוץ לא ממש מתדפקים על דלתותינו, ועוד נעסוק בכך בהמשך. בניגוד לכל משק מודרני, לנו אין למעשה שום קשר כלכלי עם שכנינו. קנדה ומכסיקו הן שותפות הסחר הגדולות ביותר של ארה"ב; איטליה וטורקיה – של יוון; גרמניה – של בלגיה והולנד; אירלנד מייצאת בעיקר לארה"ב ולבריטניה; דנמרק – לגרמניה ולשבדיה; הונגריה – לגרמניה ולרומניה. כלומר: השכנים הם תמיד שותפי סחר חשובים, מה שהופך את המשק המקומי במידה מסוימת לחלק מהמשקים של שכניו וכך מפחית את הריכוזיות. לנו יש כלום ושום דבר עם שכנינו. חוץ מזה, בניגוד לאגדות על "המשפחות הבודדות השולטות במשק", הוא כיום הרבה יותר תחרותי מאשר אי פעם בעבר. פעם שלטו במשק הממשלה, ההסתדרות ועוד כמה משפחות. היום יש לנו את אריסון, דנקנר, עופר, ברונפמן, תשובה, אליהו, לנדאו, לבנת, מנור, שחר, פישר, המבורגר, לבייב, וייסמן, אלוביץ, שביט, פישמן, מוזס, נמרודי, שוויד, ברקת, פדרמן, קרסו, הורביץ – ובטח שכחתי עוד לא מעט שמות. אם כבר, אז הריכוזיות היא בראש ובראשונה בשירותים החיוניים שבידי המדינה, ובראשם הנמלים והתשתיות. לא מזיק לבחון קצת את העובדות לפני ששופכים רפש.

אחת הסיבות המרכזיות להסתבכות של אי.די.בי היא הצניחה בשווי אחזקות הקבוצה בקרדיט סוויס. הרפתקה יקרה נוספת הייתה בניית המלון בלאס וגאס. לכאורה, מה יש לחברות ישראליות לחפש בחו"ל? אלא שזה בדיוק העניין. מגבלות רגולטוריות מקשות כיום מאוד על הקונצרנים למצוא אפיקי השקעה בישראל. הממשלה והמחוקק, בצדק, אינם רוצים שהמשק יהיה עוד יותר ריכוזי מאשר כעת, ולכן למשל לא יכולים הבנקים להחזיק בחברות ביטוח ולהפך. התוצאה היא, שבשנים הטובות מצטברים רווחים שאין אפשרות להשקיע אותם בארץ, אז הולכים לחו"ל. הבעיה היא, שבחו"ל אין לנו בדרך כלל יתרון יחסי. העסקים הטובים כבר תפוסים ברובם, ל"טייקונים" שלנו אין אמצעים כספיים שיכולים להתמודד עם אלו של מקביליהם הזרים, וגם הקשרים שיש בישראל לא קיימים מעבר לים. התוצאה היא, שבחלק משמעותי מן המקרים הם קונים עסקים מסוג ב' בתחומים ובמקומות בהם הבנתם אינה מיטבית. זה המילכוד: בישראל הם לא יכולים להשקיע, בחו"ל הם עלולים להפסיד, ואז באים אליהם בטענות שסיכנו את כספם של יתומים ואלמנות.

אחת הטענות שהועלו כלפי דנקנר הייתה שהוא הירבה בעסקות בעלי עניין מצד אחד ובמשיכת דיבידנדים מצד שני. יכול להיות, אבל אני מבקש להזכיר שתי נקודות. האחת: צעדים אלו מצריכים אישור ודיווח כקבוע בחוק, ועסקות בעלי עניין דורשות אישורים מורכבים ותמיכה של בעלי מניות המיעוט. כל עוד האישורים ניתנו – אין מקום לבוא בטענות, ודאי לא בדיעבד. השנייה: כאשר בעלי השליטה מחלקים דיבידנדים, גם הציבור מקבל אותם. מכל שקל של דיבידנד באי.די.בי אחזקות קיבל הציבור 20 אגורות; מכל שקל בסלקום – 26 אגורות; מכל שקל בכלל ביטוח – 35 אגורות; ומכל שקל בשופרסל – 52 אגורות. מעניין שעל זה איש לא בא בטענות.

עוד טענה מרכזית היא שדנקנר נטל מינוף גבוה מדי. שוב: יכול להיות. ושוב אני מבקש להזכיר שתי נקודות. האחת: האשראי שנותנים הבנקים נתון לפיקוח קפדני של בנק ישראל, כולל מגבלות נוקשות על לווה בודד ועל קבוצת לווים. כל עוד הבנקים עמדו בהוראות הפיקוח – אין מקום לבוא בטענות. השנייה: מינוף הוא כלי הכרחי וחיוני בכל משק, ובלעדיו לא יהיו השקעות. הערה גם בנושא בנק לאומי. לראשונה מתברר, ש"רחשי ליבו של הציבור" הם נימוק לקבלת החלטות עסקיות. החלטתו של הבנק למחוק שליש מהחוב של חברת גנדן התקבלה לאחר בדיקות מקצועיות, מו"מ, ייעוץ משפטי ודיונים ארוכים. כל אלו נמוגו בתוך יממה ונעשו כעפרא דארעא אל מול לחץ ציבורי, תקשורתי ופוליטי. אם כבר, אז ההחלטה השנייה היא הפסולה והיא המהווה עילה לתביעה נגד הבנק ומנהליו על שיקולים זרים הפוגעים בטובת הבנק. ונא לשים לב: חובתם החוקית של המנהלים היא לפעול לטובת הבנק ולא לטובת בעלי מניותיו, גם כאשר הציבור הוא השולט בו.

כמובטח, כמה מילים בנושא ההשקעות הזרות שאיכשהו לא ממש מציפות אותנו. יש לזה כל מיני סיבות: המצב הגיאו-פוליטי, הביורוקרטיה, העומס בבתי המשפט, מוסר התשלומים הירוד, הפוליטיזציה של החלטות עסקיות ועוד. גם חוסר הוודאות הפיסקלי תורם את שלו – ראו כיצד הממשלה מתכננת להעלות את מס החברות ולצמצם את ההטבות במסגרת חוק עידוד השקעות הון. בהקשר של אי.די.בי, יש להצביע על הרגולציה התזזיתית כעוד גורם. אחת הסיבות המרכזיות להסתבכותו של הקונצרן היא פתיחתו המוגברת של שוק הסלולר לתחרות, ביוזמתה של הממשלה. זה טוב לאזרחים, זה רע לחברות ולבעלי השליטה בהן, ועל זה כבר עמדתי השבוע. כאשר משקיעי חוץ שוקלים לבוא למדינה כלשהי, הם רוצים לקבל אופק של כמה שנים. הם לא רוצים להשקיע ולגלות אחרי שנתיים-שלוש שכללי המשחק משתנים.

מזל אחד יש לכל המעורבים במשבר אי.די.בי: הפיצוץ הגיע בדיוק כאשר ורדה אלשיך יצאה לחודשיים של שבתון בחו"ל והתיק יידון, לפחות כרגע, בפני השופט איתן אורנשטיין. זה מבטיח שהדיון יהיה ענייני, בלי התלהמויות ובלי ניסיון של השופט להפוך לכוכב ההצגה. תתפלאו, אבל אפשר לנהל תיקים גדולים ומורכבים גם בנועם ובשלווה.