נוחי דנקנר הוא שק חבטות תקשורתי וציבורי קודם כל משום שהוא "טייקון". המילה הזו, שמקורה ביפנית ופירושה "שר בכיר", הפכה להיות מילת גנאי אצלנו. מי שעשיר – צריך להתבייש. אם הוא מצליח – עליו להתחבא. ואם הוא נכשל – חזקה עליו שהוא רמאי. בשנות ה-60 אמר אפרים קישון לממשלה של מפא"י: "כל העולם נלחם בעוני, אתם נלחמים בעושר". דומה שזה נכון גם לחברה הישראלית של המאה ה-21.
נכון, המשק הישראלי מאוד ריכוזי. אבל מה כל הגודל שלו? פחות מ-8 מיליון תושבים עם תל"ג של 248 מיליארד דולר. משקיעי חוץ לא ממש מתדפקים על דלתותינו, ועוד נעסוק בכך בהמשך. בניגוד לכל משק מודרני, לנו אין למעשה שום קשר כלכלי עם שכנינו. קנדה ומכסיקו הן שותפות הסחר הגדולות ביותר של ארה"ב; איטליה וטורקיה – של יוון; גרמניה – של בלגיה והולנד; אירלנד מייצאת בעיקר לארה"ב ולבריטניה; דנמרק – לגרמניה ולשבדיה; הונגריה – לגרמניה ולרומניה. כלומר: השכנים הם תמיד שותפי סחר חשובים, מה שהופך את המשק המקומי במידה מסוימת לחלק מהמשקים של שכניו וכך מפחית את הריכוזיות. לנו יש כלום ושום דבר עם שכנינו.
חוץ מזה, בניגוד לאגדות על "המשפחות הבודדות השולטות במשק", הוא כיום הרבה יותר תחרותי מאשר אי פעם בעבר. פעם שלטו במשק הממשלה, ההסתדרות ועוד כמה משפחות. היום יש לנו את אריסון, דנקנר, עופר, ברונפמן, תשובה, אליהו, לנדאו, לבנת, מנור, שחר, פישר, המבורגר, לבייב, וייסמן, אלוביץ, שביט, פישמן, מוזס, נמרודי, שוויד, ברקת, פדרמן, קרסו, הורביץ – ובטח שכחתי עוד לא מעט שמות. אם כבר, אז הריכוזיות היא בראש ובראשונה בשירותים החיוניים שבידי המדינה, ובראשם הנמלים והתשתיות. לא מזיק לבחון קצת את העובדות לפני ששופכים רפש.