קריאה בעיתוני העולם, האזנה למהדורת חדשות או צפייה באחד מערוצי התקשורת האלקטרונית מגלים מיד את ההבדל בין מה שקורה באירופה ובארצות-הברית ובין מה המתרחש בעולם הערבי והאיסלאמי. במדינות המערב, חדשות עוסקות בדרך כלל במשבר הכלכלי, בביקורי מנהיגים, באסונות טבע, בתאונות דרכים, ובעבירות פליליות.
מבצעי הפשעים הם בדרך כלל אנשים בודדים המבצעים אותם ממניעים אישיים או מרשלנות. לכן כאשר מתחולל אירוע טרור כמו זה שהתרחש בבוסטון, כל התקשורת המערבית נזעקת, והשאלה העולה מאליה היא למה. למה כששלושה אנשים נהרגים וכ-170 נפצעים באירוע טרור, האירוע משתלט על כל התקשורת למשך ימים רבים, ואילו אסונות גדולים יותר - כמו אוטובוס שמתדרדר לתהום ונהרגים עשרות ילדים - זוכים לכיסוי צנוע יותר?
התשובה לכך היא כי כשמדובר באסון מתוצרת עצמית הנובע מאופי החיים במערב - כמו תאונות דרכים, רצח על-רקע רומנטי או נפילת חיילים מערביים בזירות קרב במדינות אחרות - התקשורת והציבור מקבלים בסופו של דבר את האסון כדבר שקשה למנוע ושיש לחיות עמו ולעבור לסדר היום. לעומת זאת, אירוע טרור המבוצע בידי מהגר מוסלמי נתפס באופן אחר לחלוטין: כמלחמה של תרבות זרה נגד תרבות המערב. גם אם רבים לא יודו בכך, התחושה בארה"ב בעקבות הפיגוע בבוסטון היא ש"אנו נמצאים תחת מתקפה חיצונית שמנהלת נגדנו תרבות אחרת, כשהיא משתמשת באנשים שהיגרו אלינו, החיים בתוכנו, הנראים כמונו, נשמעים כמונו, אבל הם לאמיתו של דבר שונים לחלוטין: הם מוסלמים". התחושה הזו מפנה את כל תשומת הלב התקשורתית אל זירת הקרב - רחובות בוסטון ופרבריה במקרה האחרון - כדי לוודא שהקרב מסתיים בניצחון הטובים ובמפלת הרעים. פה מדובר במלחמת בני אור בבני חושך, אנחנו והם, התרבות שלנו נגד התרבות שלהם, ובמלחמה כמו במלחמה, חייבים לנצח בכל מחיר, גם במחיר של עוצר וכליאת תושבי בוסטון בביתם ליום שלם, דבר שבשגרה אינו מקובל לחלוטין בארה"ב, ארץ החירות. כך זה במערב.
בעולם הערבי ובחלק לא מבוטל של העולם האיסלאמי חדשות הן משהו שונה לחלוטין. השגרה בשנתיים האחרונות מאופיינת במלחמות אזרחים המפילות עשרות אלפי הרוגים, מעשי טבח שמבצע שליט באזרחיו, הרג המוני במהלך התנגשויות בין קבוצות שבטיות, אתניות, דתיות ועדתיות, פיגועי טרור המוניים, מיליוני פליטים חסרי כל ואובדי תקווה, משבר כלכלי חמור ושחיתות פוליטית וכלכלית. אצלם שלושה הרוגים ומאות פצועים הם קציר הדמים הקבוע המתרחש כל כמה דקות ונתפס כדבר שבשגרה, כמעט "לא חדשות". כשמשווים את החדשות במערב עם אלו בעולם הערבי, מתקבל הרושם שמדובר בשתי פלנטות אחרות, שתי ציוויליזציות הפוכות: אחת מתמחה בפיתוח החיים ושגשוגם, והאחרת עסוקה בייצור מוות, סבל, דם ודמעות. גם כאן עולה השאלה, למה ההבדל הגדול בין מדינות המערב והעולם הערבי, מה גורם לעולם הערבי ולחלק מהעולם האיסלאמי להיות מקור לאלימות, לרצח המונים ולסבל כמעט קבוע של אוכלוסיות שלמות.
צהובים מקנאה המשבר הקבוע השורר בעולם הערבי מוליד ביקורת מצד אינטלקטואלים רבים שלמדו או חיו במערב ויודעים שאפשר לחיות אחרת. כל אחד מהם תולה את האשמה במרכיב מסוים של תרבות המזרח - אמונה בחיים שלאחר המוות, כניעה לשליט אכזר, התבטלות האדם הבודד מול האינטרסים של הקבוצה, הסכמה עם אלימות וקבלתה כדבר לגיטימי. אינטלקטואלים ערביים מפרסמים ביקורת קשה על המתרחש בחברותיהם ועל אותה תכונה הגורמת לדעתם את הצרה הצרורה שממנה סובל העולם הערבי. האינטרנט משמש כיום ככיכר השוק שבה כל אחד יכול לפרסם את אשר על לבו.
ד"ר באסל חוסיין, עירקי החי כנראה בצפון עירק, כותב (10.4.13) השנה תחת הכותרת
"אכן, אנו עם של דם": לכו אל המסגדים, אל המרכזים השיעיים ואל המנזרים, הקשיבו לדברי הנואמים מעל הבמות, אנשים שכאילו האל לא מקרב אותם אליו אלא באותיות של דם, במילים של דם, בביטויים של דם, בתפילה של דם. הצרחות שלהם, היללות שלהם, הקללות שלהם הכל רק דם ודם. הזקנים של חלק מהם צבועים בדם, בנהרות של דם, במקום במושק ובענבר".
על הפלגנות והכיתתיות בעולם הערבי כותב חוסיין: "אני צופה בערוצי הטלוויזיה ורואה שהמילים הנפוצות ביותר הן "זה סוני וזה שיעי", "זה כורדי וזה ערבי", "זה מוסלמי וזה נוצרי", "זה דרוזי וזה ברברי", "זה קופטי וזה
נובי" (עם אפריקני החי בדרום מצרים ובצפון סודן) "זה בעל אזרחות וזה לא", "זה עירוני וזה בדואי", "זה כופר וזה אחר", "זה לבן וזה שחור"...
ד"ר חסיין מסביר מדוע הפך העולם הערבי לאוקיאנוס של דם במאמר אחר (20.2.2013) בכותרת "חברה של שנאה":
"קשה להכחיש את העובדה שרמת השנאה גוברת בחברות הערביות. יתר על כן, קיימת אצלנו תעשיה שהפכה את השנאה לאמנות. נדהמתי, וייתכן שנבונים רבים נדהמו יחד אתי, מכמות השנאה, הטינה והאיבה הנמצאת בזירה הפוליטית, הדתית, התרבותית ובכל הרמות עד כדי כך שהמתינות הפכה לאשמה, קול החוכמה הפך לבגידה, השנאה המוגזמת הפכה לדבר טוב והמסחר בה הפך לסחורה מבוקשת".
טארק חֶגִי' אינטלקטואל מצרי, כתב לפני מספר שנים מאמר נוקב תחת הכותרת "המנטליות הערבית":
במהלך עשר השנים האחרונות כתבתי ספרים ומאמרים רבים על פגמי המנטליות הערבית, שכולם פגמים תרבותיים, כלומר פגמים נרכשים משלושה מקורות עיקריים, שהם: אווירה כללית של עריצות, מערכת חינוך מפגרת ואמצעי תקשורת שיצרה אותם האווירה הכללית העריצה כדי שישרתו את מטרותיה. חלק מהפגמים הבולטים של המנטליות הערבית המודרנית הם:
מרחב מצומצם של סובלנות רעיונית; סבירות נמוכה לפלורליזם רעיוני; קבלת האחר באופן מצומצם; חוסר נכונות לקבל ביקורת, ונדיר שמישהו מותח ביקורת עצמית; עמדות נובעות מבסיס שבטי או דתי במקום מרעיונות שונים; תחושה פנימית של אי-שוויון מול האחרים בתוצאות ובפירות, המתבטאת באופן של תחושת
כבוד עזה ומוגזמת, אך זהו "כבוד של מילים" יותר מ"כבוד של הישגים"; הגזמה בהתפארות עצמית תוך שאנו נותנים למורשת העבר משקל רב משהיה לה במציאות; נפוצה אצלנו תרבות של דיבור מוגזם המחפה על מחסור משווע בתוצאות מעשיות. לפעמים תרבות זו גורמת למצב שבו דברי פלוני חשובים יותר ממעשיו; התייחסות מצומצמת לאובייקט ונטייה לפרסונליזציה; געגועים חולניים אל העבר ורצון להגר אליו. תרבות הפשרה אינה מוכרת אצלנו ואין כבוד כלפיה, שכן אנו חשים שהיא סוג של תבוסה והפסד; אי-מתן כבוד לאשה; שכיחות של דפוסים מחשבתיים וסטריאוטיפים; שכיחות מוגזמת של האמונה כי מאחורי כל דבר עומדת מזימה, והערבים הם תמיד קורבנות מזימותיהם של האחרים; לא ברור לנו האופי והמהות של הזהות הלאומית - ערבים או מוסלמים, אסייתים, אפריקנים או בני תרבות הים התיכון? שכיחות הקשר בין האזרח והשליט המבוסס על הגזמה והענקת ממד של קדושה באופן חיצוני, עם נטייה גורפת לפאר אנשים; שכיחות של של אנשים המכירים מעט מאוד את העולם, את מגמותיו ואת מאזני הכוחות האמיתיים; תחושה מצומצמת של ערך האדם. לכן הקשרים אצל רובנו הם קשרים שבטיים, משפחתיים, מנהגיים או לאומיים. האנושיות אינה נחשבת אצלנו המכנה המשותף הבולט והחזק ביותר; נפוצה אצלנו מנטליות של קנאות הנובעת מממספר מרכיבים ובראשם המנטליות השבטית הערבית ברמות שונות של חומרה; היות שבמנטליות הערבית אין די חירות והשתתפות, יש אדישות כלפיהן ומנגנוניהן.
כל מומחה לענייני המזרח התיכון יכול להוסיף על אלו עוד פגמים. כל הפגמים הללו הם פגמים נרכשים, ולכן הם ניתנים לשינוי".
עד כאן ציטוט מדברי טארק חגי.
נשים הכותבות כיום בעולם הערבי ממוקדות יותר בבעיות של נשים בחברה פטריארכלית, מנצלת ואלימה. הפובליציסטית הסעודית וג'יהה אלחוידר מציעה לנשים הערביות להישאר רווקות, כי הגברים בעולם הערבי אינם ראויים להיות שותפיהן לחיים. ד"ר נוואל אלסעדאווי, רופאה מצרייה, לאורך שנים רבות ממקדת את ביקורתה נגד המנהג הברברי של מילת נשים, נגד הזנחה בריאותית של נשים ונגד ניצולן במרחב הפרטי והציבורי.
המסקנה שאליה מגיעים מרבית האינטלקטואלים המודרניים בעולם הערבי היא שהבעיות שמהן סובלות החברות במזרח מקורן בחברות אלו עצמן, ולכן הפתרון יכול וחייב להגיע מתוכן. בעבר היה נהוג יותר להאשים את המערב, את הקולוניאליזם, את ארה"ב וכמובן את ישראל בכל הצרות של העולם הערבי והאיסלאמי. אלא שככל שהמשבר הפנימי - החוקתי, הכלכלי, החברתי והפוליטי -בעולם הערבי ומצרים בראשו הולך ומחמיר, ככל שמספר ההרוגים, הפצועים והפליטים הסוריים הולך וגדל, וככל שמתגבר הפחד מפני הפרויקט הגרעיני של אירן האיסלאמית, כך הולכת ודועכת אצלו הנטייה המסורתית להאשים את ישראל, ארה"ב והמערב בצרותיו.
ההאשמה כלפי ישראל מתחלפת בקנאה ההולכת ומחריפה ככל שישראל מופיעה כמדינה מסודרת של עם "נורמלי", חפץ חיים, קידמה ופיתוח, השונה באופן קוטבי ממה שקורה באזור שבו הוא חי. מעבר לאוקיאנוס האטלנטי יש עוד מדינה "נורמלית", ארה"ב, שגם בה חי עם המבסס את חייו על חיים, חירות והחיפוש אחרי האושר. הקנאה בישראל ובארה"ב המפעפעת ברחבי העולם הערבי והאיסלאמי מגבירה את התסכול מכשלונו ואת השנאה במיוחד כלפי שתי מדינות משגשגות אלו, וזהו גם המקור לכינוי "השטן הגדול" ו"השטן הקטן" שמשטר החושך והדיכוי האירני הדביק לשתיהן.
הצלחת הטרור לגייס צעירים רבים לביצוע פשעיו יש לייחס לא מעט לקנאת החברות הערביות והאיסלאמיות השרויות במשבר עמוק במערב המצליח והמשגשג. קל לתרגם את הקנאה לשנאה ולטרור - באוטובוסים, מבסעדות ומלונות בישראל, במרכזי סחר, במרכזי שלטון ובתחרות מרתון בארה"ב. הם מקנאים ושונאים את המערב לא בשל מה שהמערב עושה, אלא בשל מה שהוא: חברה בריאה, מתקדמת ומשגשגת, מקפידה על זכויות אדם, חוק וסדר. זאת, בעוד שהחברות שלהן סובלות ממחלות כרוניות של אלימות, הזנחה, פיגור, דיקטטורות, שחיתות, אנאלפבתיות וטרור. את זה אומרים ד"ר באסל חוסין, טארק חגי, ג'יהה אלחוידר, נוואל אלסעדאוי ורבים רבים אחרים, כולל חבריהם החוקרים את העולם הערבי ומפרסמים מדי שנה את דוחות הפיתוח של האו"ם, שהבינו היכן נעוצה הבעיה, אך קצרה ידם מלהושיע את החברות שלהם הטובעות בתוך האש, הדם והדמעות של ביצת התרבות של עצמן.
