לשואה יש לקחים רבים, ואחד החשובים שבהם שינה את התפישה הבינלאומית של פשעים נגד האנושות. אם עד השואה הדעה המקובלת הייתה שרדיפת אזרחים בידי ממשלתם היא עניין פנימי שהקהילה הבינלאומית אינה רשאית להתערב בו, הרי שכיום ברור לכל שהאנושות מחויבת לפעול בכל מקום ובכל זמן בו מבוצעים פשעים נגדה.
במשפטי נירנברג נקבע, כי פשע נגד האנושות הוא בר-עונשין רק בהיותו חלק מפשע נגד השלום. לכן קבע אז בית הדין הבינלאומי, כי רדיפת יהודי גרמניה לפני 1939 אינה פשע נגד האנושות - בעוד רדיפת היהודים והשמדתם בזמן המלחמה היא כן פשע כזה. לעומת זאת, באמנת רומא שהקימה את בית הדין הבינלאומי הפלילי ב-1998 אין כל קשר כזה. האמנה מגדירה "פשע נגד האנושות" במילים הבאות:
"פשעים נתעבים במיוחד המהווים התקפה חמורה על
כבוד האדם או השפלה חמורה של בני אדם. אין אלו אירועים מבודדים או נקודתיים, אלא הם חלק ממדיניות ממשלתית (אם כי המבצעים אינם צריכים להזדהות עם מדיניות זו), או שאלו הם מעשי זוועה הנסבלים או מבוצעים בידי ממשלה או בידי בעלי סמכות דה-פקטו. רצח, השמדה, עינויים, אונס, רדיפה פוליטית, גזעית או דתית ומעשים בלתי אנושיים אחרים - כל אלו מגיעים לסף של פשעים נגד האנושות רק אם הם מבוצעים כחלק מהתנהגות שיטתית או נרחבת. מעשים מבודדים כאלו עשויים להוות הפרה חמורה של זכויות אדם או, במקרים המתאימים,
פשעי מלחמה, אך הם אינם עולים עד כדי פשעים נגד האנושות".
אין ספק, לנוכח הגדרה זו, שהן בסוריה והן בקוריאה הצפונית מתחוללים פשעים נגד האנושות. בסוריה טובח משטרו של
בשאר אסד ברבבות אזרחים, והשימוש בנשק כימי הוא רק עוד שלב ברצחניות של אסד נגד בני עמו. בקוריאה הצפונית נמצאים מאות אלפי בני אדם במחנות ריכוז לכל דבר ועניין, ורבבות מהם נרצחים ללא משפט.
ובכל זאת, העולם שותק. השימוש בנשק הכימי בסוריה הוא חציית קו אדום, הכריזו
ברק אובמה ודייוויד קמרון, אך נראה שהם עושים כל מאמץ כדי לא לעשות שום מאמץ. המתרחש בקוריאה הצפונית ידוע היטב, תודות למי שהצליחו לברוח מהגיהינום שיצרה משפחת קים לדורותיה; ראו למשל את סיפורו המצמרר של שין דונג הויק, שהתפרסם בסוף השבוע ב
ידיעות אחרונות. והעולם עומד מנגד, בדיוק כמו בשנים 1945-1933.
כאשר בוצע רצח-עם ביוגוסלביה, התערבו ארה"ב ובעלות בריתה - וכל הכבוד להן על כך. אך כאשר מבוצע רצח עם בסוריה, יש לכל היותר דיבורים. וכאשר מבוצע רצח עם בקוריאה הצפונית, אפילו דיבורים אין. קשה להשתחרר מן התחושה, שיש פה אבחנה גזענית ומתנשאת: את האירופים צריך להציל, אבל הערבים והאסיאתים לא מעניינים איש.
האם העולם יחבוק שוב את ידיו באדישות אם העם היהודי יעמוד בפני סכנה קיומית? איננו יודעים, אבל הספק הזה יוצר ודאות אחת: אנחנו חייבים להיות מסוגלים להגן בעצמנו על עצמנו.
אנחנו חייבים לצאת מתוך הנחה שמי שעצם את עיניו מול היטלר ועוצם את עיניו מול קים ואסד, יעצום את עיניו גם מול אחמדינג'אד.
הלקח האוניברסלי של השואה הולך ומתפוגג. המוסר - כמו תמיד - מפנה את מקומו לאינטרסים. יש לנו 2,000 שנות ניסיון מר עם צביעותו של העולם, לה אנו ממשיכים להיות עדים מדי יום גם כעת. בהבדל אחד: היום יש לנו את מדינת ישראל ואת צה"ל. אנחנו לא חיים בבועה ואסור שנחשוב לרגע שאנחנו יכולים להתעלם מהעולם. אבל בשעת המבחן, נוכל לסמוך רק על עצמנו ועל אבינו שבשמיים.