זעקתה קורעת הלב של ניצולת השואה, דורה רוט, הרעידה סוף-סוף את אמות הספים שהיו אמורות להזדעזע מזמן. אלא שטוב מאוחר מלעולם לא - לפחות למענם של אלה שעוד נותרו בחיים. אחרי ככלות הכל, מרביתה של שארית הפליטה כבר איננה עימנו.
קיפוחם של מי ששרדו את התופת זועק כבר מזמן לשמיים. העובדה שהם נדרשים לעבור סלקציה נוספת, לזו שעברו בתקופת השואה, היא בלתי-נסבלת. אז נכון שהיו אסירי-מחנות ולעומתם פרטיזנים שמילטו את נפשם; ונכון שהיו גם מי שאיבדו את מקור-פרנסתם, ואחרים שהקריירה שלהם נקטעה באחת; אלא שאלה גם אלה זכאים לפיצוי וללא הבחנה על הסבל. הצלקת שהם נושאים על גופם אינה מבחינה בין אדם לרעהו. כאבו של עקור-מחנה שקול בהחלט כנגד סבלו של מי שהסתתר מהנאצים בבוידעם.
להוציא מהבוץ למרבה הצער נאלצים עד היום רבים וטובים משארית הפליטה להתמודד עם קושיות של ועדות-קבלה ולירוק הרבה דם כדי לזכות במה שבעצם מגיע להם. דרושה, אל נכון, שרירות-לב מרובה כדי למנוע מהם כספי-פיצויים.
לדאבון הלב יש בין 240 אלף שרידי השואה רבבות שנאלצים לחיות על עברי פי פחת; כאלה שרעבים לפת-לחם וכאלה שמתגוררים בתת-תנאי מגורים. אז אחרי שכבר חרב עולמם, הגיעה העת להוציאם לאלתר מן הבוץ שאליו נקלעו.
למרבה המזל - הכסף ישנו. כל שנותר הוא איתור-מחבואו והפקדתו בידי אותם ניצולים נזקקים, כדי שיוכלו לחיות בכבוד את שארית-ימיהם. בד-בבד צריך גם לגאול אותם מסבך הביורוקרטיה, שהיא מנת-חלקם כבר שנים, ולשחרר אותם מכבלי המיסים המוטלים עליהם ללא הצדקה. אחרי ככלות הכל יכולה המדינה להרשות לעצמה לוותר על חלקם במימון השררה.
