עמדנו בפרקים הקודמים על תכונות הצופה ושתיים הן במספר: הראשונה- המקורית, והשנייה- המשנית היא תכונת העצלות שמתבטא "בגידור ושימור ההישג"- דבר שהביא בעטיו את הזיית "המנוחה" של החומר ואת אשליית המציאות "העומדת" שמשתנה מעת לעת, מציאות שהורידה באחת את מעמד הצופה למקום הנחות והמוגבל ביותר - כאשר כל הצופים באשר הם שותפים לו: הצורך לשרוד במתחם המוגבל שהלך וסגר על הצופה עד שאיים על המשך קיומו והעמיד אותו בפני מבחן השרידות וניטרול האיום.
אם ללכת על-פי הספר- ספר ההגיון והשכל הישר, תכונת העצלות לא אמורה להשתתף במשחק גם אין לה במקור תפקיד ומקום על המגרש, זאת כי לצופה באשר הוא תפקיד אחד ויחיד ביקום והוא לצפות בו, היינו לחוש את היקום, לגלוש במתחמו, לדהור בו... ואין שום עכבה בדרכו, נהפוך, כל צירופי החומר על כל סידרותיו פרושים לרגליו ולכן היקום אינסופי, כי הצירופים יכולים רק לגדול ולהתרבות- לעולם לא יצטמצמו.
הטיעון היחיד שאני יכול להעלות בדעתי ככל ואיישר את שכלי- הוא טיעון הילד המפונק שקיבל לידיו את כל מה שהוא רוצה. הניסיון מלמד שברבות הימים דווקא אצל הילד הזה יתפתח חוסר עניין בצעצועים ואף חוסר מוטיבציה לשחק. על הבסיס הזה בניתי לעיל מספר דוגמאות מהחיים המפונקים שלנו, בענף ההתקשרות הבינאישית, בנטיה המינית, במבחר הקורנפלקס בסופרמרקט, באוצר המידע הבלתי מוגבל שנפרש לרגלינו, בכל אחד מאלה- היגענו לרמת הפינוק הגדולה ביותר ורשמנו את ההישגים הגבוהים ביותר שדווקא הצירו וסירסו את צעדינו.
על כן אין לי אלא לקבל את זאת כי לעצלנות מושב זמני בעצרת התכונות של הצופה, על-אף ומייצגת את הצד הדומיננטי במהות הצופה שהמוגבלות שלו הולכת ומכה בו שורשים ואף מאפילה על תכונתו המקורית. רוצה לומר כי המושב הקבוע בעצרת שמור לתכונה המקורית של הצופה: "הצפייה"; הדהירה משולחת הרסן ביקום לינוק את סדרותיו.
וכן, אם נצלול אל התכונה היחידה והמקורית של הצופה ונצלם אותה ממעמקים- נגיע אל החסידה המרחפת על פני המים ובכוונתה למשות מתוכם דג ועוד דג. אולם וכאשר היגענו אל מצולות החסידה וצילמנו את הסקופ של חיינו- את רצונה המקורי, ראינו בתמונה כי אין בכוונתה למשות דג או שניים כי אם לא להשאיר בים אפילו דג אחד.
זו התכונה המקורית של הצופה באשר הוא, וכן התכונה הזו מתחברת עם נטיית הצופה בלכבוש את החומר- לאו-דווקא לינוק אותו... הוא תובע את החומר- לאו-דווקא רוצה בו... הוא "טורף" את החומר, וזה בדיוק המונח שמשתמשת בו התורה בבואה לתאר את הצופה השוקד על מלאכתו, ואני מעתיק לכאן את המונח הזה ומשתמש בו להנאתי. נתקלתי במונח "טורף" ביום החמישי- מתוך הסדרה שכתבתי, ולמעשה יום החמישי לא היה חיבור רגיל עבורי כי אם למשימה הקשה ביותר שלקחתי אי-פעם על עצמי ובה עמדתי; הייתי צריך, פשוטו כמשמעו, להעמיק בעטי ובמחשבותי עד לעומק אליו צלל מחבר התורה כאשר מתח את תמונת המציאות החמישית במספר וצילם אותה ממעמקים. וכן צללתי לתחתית האוקיאנוס בשביל לראות את תמונת הצופה, הטורף, המונח המדוד הזה.
הוא הוא הדבר; הדלק המקורי של הצופה מתניע בו את מנועי הטורף. צופה- כל צופה הוא טורף לכל דבר ועיקר, כל טורף ומרחב הטרף שלו, מהטורף החד-תאי ועד לאדם- הטורף הגדול מכולם. הוא הוא אשר אמרתי, הצופה מבקש לטרוף את החומר ולכן הוא הולך בעקבות הניצוץ שלו ומתחקה אחריו; וכטורף הוא נוטה להגיע אל החומר דרך "הניצוץ" הזה שנגרם מגירוי החומר, כלומר הוא מבקש לכבוש את החומר דווקא בדרך זו, בגירוי שני תהליכים שהגיעו לשיאם ומהחיכוך ביניהם - החומר נוצר ובוקע. כך רצה הצופה לטרוף את מרכבתו ולשעוט בחברתה אל עבר האינסוף. זה מקור החומר בעיני הצופה וזה מקור גופו/ מרכבתו. זה היקום בעיני הצופה ואלה הם רצונותיו וחשקיו ואופקיו.
בסדרת "שבעת ימי הבריאה" שחיברתי, עמדתי ארוכות על הניגוד המובהק בין הצופה באשר הוא לבין הגוף אשר לבש. כמעט בכל ששת ימות הסדרה עמדתי על תכונת הניגוד הזו והתבוננתי בה ארוכות. גם התורה עמדה ובהרבה פינות על הניגוד הבוטה הזה ובחנה אותו מקרוב. ואפשר לסכם את הניגוד הזה בנקודה יסודית אחת: החומר מאופיין ע"י ממדיו בעוד הצופה מאופיין ע"י היעדרות הממדים, ואינני מתכוון דווקא לממדים הפיזיקלים כאורך עומק ורוחב אלא לממד המרחבי, החומר יכול לנוע במהירות מסוימת ולא יעבור אותה, בעוד לצופה אין מהירות שתגביל אותו. החומר כפוף לחוקים ולכוחות בעוד אין שום חוק ומשפט שהצופה כפוף לו, לא במישרין ולא בעקיפין. החומר ממוקם ביקום בעוד מיקום הצופה מחוצה לו, ולכן הוא יכול לצפות ביקום ולינוק את תמונותיו.
נשאלת איפוא השאלה הפשוטה: מדוע הצופה בוחר בגוף החומרי כמרכבתו? מדוע הוא בוחר בניגוד המובהק שלו? ובעצם מדוע שלא ינוע בעצמו והרי אינו כפוף לשום כוח שיגביל אותו גם אינו כפוף למד המהירות, שום שוטר תנועה יכול לעצור אותו.
ואכן הוא יכול לנוע בעצמו אך לא יכול לקצור מאומה בתנועתו כי אין לו היכן לשים את הקציר שלו. ניתן להבין את רזי הדבר אם נתלווה לתינוק קטן שרק יצא אל העולם והתחיל לקצור ממנו את פירותיו הבסיסיים- חלב, מים, אוכל, חום, אהבה, תקשורת... ואומנם הוא פורץ ראשונה ברגליו אך בד-בבד הוא מתחיל לקרוא לדברים בשמם, לדברים החשובים שזיהה ושקטף אותם ראשונה: חלב, מים, אבא, אימא, שולחן, דלת...
אם נתבונן מקרוב בסדר הדברים נראה כי התינוק קרא לדברים בשמם על-מנת לסמן אותם ולאחסנם באחת התיקיות שלו, באופן הזה הוא יכול לעשות בהם שימוש חוזר בכל עת שירצה, או פשוט יכול לחברם לאיזשהו פרי עתידי וליהנות מהצירוף החדש; כל מה שעליו לעשות הוא לשלוף את הדבר המסומן מהתיקיה ברגע הרצוי. כוונתי כמובן למוח שבתוכו מאחסנים את הנתונים, ואני רואה בו כחוברת לכל דבר שרושם בה התינוק את סימני הדברים שקטף מידי יום ביומו על-מנת להשתמש בהם בהמשך; כל עת ויצטרך את אחד הנתונים- הוא יפתח את החוברת וישלוף.
אולם נחיצות החוברת אינה מסתכמת בזאת, כי בלעדי הרישום המסודר בחוברת לא יכל התינוק להתקדם ע"מ לקטוף פרי חדש והיה נתקע עם "הישג" המים או עם "הישג" החלב לעד, כי היה ברור לו שהגיע להישג היחיד שאין זולתו והוא ימשיך ליהנות ממנו עדי-עד, כי הרי אין באמתחתו את החוברת שיפקיד בה את ההישג שסימן בשביל להתקדם אל פרי אחר. טכניקת ההתקדמות בלתי זמינה- ללא חוברת מסודרת ומחסן; החד-תאי לא מתקדם לשום מקום ונשאר עד היום דורך במקום כי אין לו חוברת, אין לו מערכת זיכרון, אין לו מוח, בעוד לנמלה יש חוברת ולכן היא מתקדמת ממקום למקום יחסית לקיבולת המוח שלה. קציר החתול עובר את קציר הנמלה כי לחתול מחסן יותר משוכלל שהקיבולת שלו גדולה יותר, וכך עד שיונק הצופה את גוף האדם בעל הקיבולת שמאפשרת לו יכולת התקדמות מקסימלית.
אם כן יכולת תנודת הצופה תלויה בקיבולת של מערכת הזיכרון בגופו, היינו במוח שגם מאחסן את הנתונים וגם מעבד אותם, ואפילו ניתן לראות את המטען הגנטי שנישא על גב כל תא ותא- כמערכת זיכרון לכל דבר ועיקר. אם כן הצופה יונק את הגוף החומרי ומתביית עליו, כי מערכת הגוף הזה שבראשה עומד המוח- זוכר עבורו את התמונות הנבדלות שיונק אותן מצירופי הסדרות של היקום. הצופה יונק את התמונות של הסדרות תמונה תמונה, כאשר כל תמונה חולפת לפניו ונעלמת כאיננה בשביל לפנות מקום לתמונה שבאה אחריה בסדרה, אשר על כן הצופה זקוק למחסן- היינו למוח שיאחסן עבורו את התמונות החולפות, ואגב זאת הצופה יוכל לחוש בתכונת השינוי הקל בתמונות הנבדלות- תכונה שיכולה להעניק לו את תחושת התנועה שיש עימה תכלית, כי באמצעות תחושת התנועה הזו הוא מפעיל את רשת כיווניו המגוונים.
המוח מקנה לצופה איפוא את יכולת התנודה ממקום למקום, היינו את יכולת ההתקדמות מפרי לפרי, כאשר המוח גם מאחסן לצופה את הפירות שקטף ומעמידם לרשותו בכל עת לשימוש חוזר, וגם מצליב את הנתונים שבמחסן עם נתונים חדשים ע"מ ליצור צירופים חדשים- היינו פירות חדשים שיכלו להיות מחוץ לקציר המתוכנן אלמלא פעולת העיבוד הזו.
ואף על-פי זאת הניגוד המובהק בין הצופה לגוף החומרי ניצב בעיניו, ונותן את ביטויו בסטיה החולשת על הגוף החי ואותה אנו מזהים כפיצול אישיות. וכפי שהזכרתי לעיל, הניגוד הזה מתבטא בכל החוקים והכוחות שהגוף כפוף אליהם מטבעו, ואכן הגוף מתנהל בפועל על פיהם - אין לו דרך אחרת, בעוד הצופה נרתע מעצם התנהלות הגוף וסולד מהחוקים שמגבילים אותו וסותרים את מהותו.
חתונת הצופה עם הגוף נושאת את אותו המאפיין של חתונות האינטרסים שמקורן בעשיריה העליונה, היכן האינטרסים הכלכליים בעיקר הם השחקנים היחידים במגרש. וגם הצופה "בוחר" בגוף מתוך האינטרס לשמו ורגע לאחר החופה פורצת מלחמת הכל בכל. כל הכעסים והאכזבות והתיסכול והצער והיגון והעצב והחרדות והרשימה עוד ארוכה - מקור כל תכולת הרשימה הארורה הזאת במלחמה העולם בין המוח המחושב לנפש החופשיה; בין הדרור לשעבוד, בין ההגיון והיפוכו, בין קבלת עול החוקים לבין הנטיה למרוד בהם, בין הצופה למוח, בין האדם לעצמו.
ביום החמישי בסדרה שכתבתי, נקלעתי בשתי הזדמנויות למלחמת הכל בכל שהתורה תיארה משתי זוויות שונות- ונותרתי פעור פה. אני יודע מה זה כעס ויגון וצער אבל לא ידעתי עד כמה השורש שלהם עמוק. אני יודע לחשוב עם עצמי ולכעוס על עצמי ולבקר את עצמי אבל מעולם לא ידעתי לאמוד את הפער ביני לבין עצמי; עד שנקלעתי לשתי המלחמות ההן המתוארות בתורה. נקלעתי להזדמנות חד-פעמית. נעמיק אל מצולות הצופה בפרק (כ"ז).
