אתמול חגגו ברחבי העולם וגם בישראל את יום ה-'אחד במאי', הלא הוא חגם של הפועלים, אך לפועלי ישראל אין באמת סיבה אמיתית לחגוג. זאת בשל רמיסה גסה ומתמשכת של זכויות העובדים ובראש ובראשונה של אלו העובדים בעבודות מזדמנות, עובדי קבלן ונותני שירותים, אלו המתפרנסים בדוחק מעבודות שחורות, אלו המרוויחים משכורות מינימום ואף פחות מכך. אך הם לא לבד. יש גם כאלו המתפרנסים לכאורה בכבוד ומביאים הביתה משכורות גבוהות יותר, אך גם הם זוכים מדי יום ביומו לפגיעה וקיפוח בזכויותיהם כעובדים, ואין מי שפוצה פה בשמם.
אפשר כמובן "להאשים" את השוק הישראלי התחרותי, את התחרות הקשה עם השוק הבינלאומי, את המעבר לחוזים אישיים על פני קיבוציים, את טיפוח וקידוש ההישגיות האישית והתחרותיות "על חשבון" הצלחת הקולקטיב ויצירת שוויון הזדמנויות בתעסוקה לכולם, אך רגע לפני זה - צריכים העובדים להאשים את עצמם. בכך שאפשרו לזה לקרות, בכך שהחרישו ושתקו בזמן שמסביבם רחשו הרעות, בכך שלא הרימו קול זעקה או התאגדו כנגד העוולות שנגרמו להם ולחבריהם.
בשנים האחרונות, וביתר שאת בחודשים האחרונים, ניתן לחוש בשינוי מגמה. יותר ויותר עובדים מדווחים על התארגנויות ראשוניות במקום העבודה, הקמת ועדי עובדים וניהול מו"מ בחסות גופים כמו ההסתדרות הכללית, ההסתדרות הלאומית וקו לעובד, מול ההנהלות - לשיפור התנאים במקום העבודה, הן מבחינת השכר והתנאים והן מבחינת הצבת כללי עבודה ברורים. כללים אשר יאפשרו לעובדים למצות את הפוטנציאל הטמון בהם, ולהגיע מדי בוקר לעבודה בראש מורם, בנפש חפצה ועם רצון להצליח.
אין ספק כי מדובר במהלכים מכוננים, אשר יש להצדיע להם - אך למרבה הצער אין בהם די. הדרך להגשמת חזונם של "הפועלים" עוד ארוכה ורבת מהמורות. המעסיקים חייבים להפנים כי אינם יכולים יותר "לעצום עיניים", ולהתנהל כלפי עובדיהם בידיעה שרוב העובדים כלל לא יתבעו אותם בגין זכויות שלא שולמו, ועם אלה שיתבעו - הם ממילא יתפשרו בבית הדין לעבודה. המעסיקים חייבים להפנים ולהבין כי המשאב החשוב ביותר שלהם - של כל עסק או חברה או ארגון או מקום עבודה - הוא ההון האנושי. הרי העובדים הם אלה שמיישמים, מממשים ומניעים את המטרות והיעדים של הארגון, ובלעדיהם - אין עסק, אין ארגון, אין שום דבר. עד שלא יבינו זאת, ימשיכו לנהל את עסקיהם תוך פגיעה מתמשכת במשאב העיקרי והחשוב ביותר שלהם - העובדים.
גם העובדים מצידם אינם יכולים ולהמשיך לטמון את ראשיהם בחול ולהסתפק בשמחה על כך שהתקבלו לעבודה, או על כך שסבב הפיטורים האחרון פסח עליהם, ולהמשיך ולהחריש כאשר זכויותיהם וזכויות חבריהם נפגעות פעם אחר פעם.
עצימת העיניים ההדדית הזו, של המעסיקים ושל העובדים, מתחוללת מדי יום בעשרות אלפי ארגונים, חברות ובתי עסק. בתי הדין לעבודה מוצפים בתביעות של עובדים כלפי מעסיקים, אשר משמיעים שוב ושוב את הטענה החלולה והרצוצה: "לא ידעתי שכך צריך לשלם". תופעה זו אינה אלא זרועה הארוכה של "שיטת מצליח" הישראלית, תרבות ה"יהיה בסדר", שבה בעל עסק מרשה לעצמו לנהל את העסק שלו על-בסיס הידיעה (לא החשש ולא האפשרות, אלא הידיעה) שמפעם לפעם הוא יצטרך לשלם לעובד כזה או אחר סכומים נכבדים בעבור זכויות שנשללו ממנו לאורך שנים.
לכן דווקא בעת הזו צריכים המעסיקים והעובדים להעניק לעצמם מתנה יקרת ערך וחשובה מאין כמותה והיא - "אוריינות תעסוקתית". הבנת כללי היסוד בדיני עבודה, העמקת הידע בזכויות ובחובות של שני הצדדים תמנע הפתעות לא נעימות המגיעות במרבית המקרים לפתחם של בתי הדין לעבודה.
חשוב להבהיר כי איש אינו מצפה מהמעסיקים ומהעובדים להפוך ביום אחד למשפטנים ולמומחים בתחום דיני העבודה, אך "אוריינות תעסוקתית" שכזו בהחלט תאפשר להקטין את התסכול של העובד בניסיונו לפענח את הכתוב בתלוש המשכורת החודשי, העומד בניגוד למה שהוא סבר שהובטח לו בראיון העבודה, כמו גם את תסכולו של המעסיק מכך שהוא מחויב בבית הדין לעבודה בתשלום פיצויים לעובד - רק משום שפיטר אותו מבלי לערוך לו שימוע.
לכן עובדים ומעסיקים כאחד - קנו לעצמכם מתנה לחג - אוריינות תעסוקתית, שתוביל אתכם לפריחה ושגשוג תעסוקתיים, וגם תחסוך לכם הרבה עגמת נפש מיותרת.
