חֹק חֻקָּה וּמִשְׁפָּט עוֹד בַּהַר נֶחְקְקוּ חֹק, חֻקָּה וּמִשְׁפָּט וּלְאֹרֶךְ הַדּוֹרוֹת אַף תַּג לֹא נִשְמַט קַלָּה כַּחֲמוּרָה וּזְהִירוּת מִמַּהֲמוּרָה לְבַל נִסְטֶה חָלִילָה מִדִּבְרֵי הַתּוֹרָה שֶׁכְּתָבָּהּ מֹשֶׁה בַּהַר מִפִּי הַגְּבוּרָה וְהוא בַּהַר לָנוּ מְסָרָהּ צַו רִאשׁוֹן הָיָה עַל הַאֲדָמָה וּתְנוּבָתָהּ אַחֲרֵי שֵׁש שָׁנִים שֶׁל זְרִיעָה, שְׁמִטָּה כִּי עַל הָאֲדָמָה הַזּאֹת יֵשֵׁב יִשְׂרָאֵל וְלֹא יִטְּשֶׁנָּה עוֹד כִּי בָּהּ הוּא יִגָּאֵל כִִּי כֹּחוֹ בַּאֲדָמָה וּבָהּ נִפְלָאוֹת יְחוֹלֵל שֶׁבַע שָׁנִים עַד יוֹבֵל נִצְטַוָּה יִשְׂרָאֵל לִקְרוֹא לָאָרץ דְּרוֹר שָׁמַר עַל אַדְמָתוֹ הִיא עָלָיו תִּשְׁמוֹר שולחן ערוך לכל בית ישראל אנחנו יודעים היום כי התורה שניתנה בהר סיני מכילה את כל מצוות עשה ומצוות לא תעשה, אך הדבר איננו מפורש בה, רק לִמּוּד מעמיק וירידה לעומקה, ניתן לדעת את המעשים שנצטווינו על-ידי חכמינו ז"ל לעשותם ואת המעשים שנאסרה עלינו עשיתם. כדי לזכור את מספר המצוות שנקבע מה אסור ומה חובה לעשות, נמצא מספרם כמספר חלקי גוף האדם: רמ"ח (248) אברים הן מצוות עשה ושס"ה (365) גידים הם מצוות לא תעשה. יש הסבורים כי הכונה לא לגידים של גוף האדם ממש אלא ל-365 ימים של שנת השמש לעומת 355 (גימטרית שנה) שנת הירח לפיה אנו קובעים את מועדינו.
כאמור בתורה ובפרשת אֱמֹר שם נאמר:
אלה מועדי ה' את תקראו אותם במועדם. מְנַיִן לנו מספר מצוות עשה ולא תעשה 613, הם כשלמות גוף האדם. כך דולים מהתורה את המצוות, אף אם הן לא נאמרו במפורש בתורה שבכתב. מכאן שואל רש"י ועונה: מה ענין שְׁמִטָּה אצל הר סיני? הלא בהר סיני קבלנו את כל התורה וברור מאליו שגם האמור על השמיטה נתקבל בסיני, מה ענין מצא הכתוב לאמר: וידבר ה' אל משה בהר סיני לאמר.(כ"ה א'), זאת כדי לאמר לנו כי היה ומצוה כלשהי לא נאמרה במפורש בתורה, יש לראותה כמצוה שניתנה בסיני, אף אם היא מדרבנן.
חכמינו שָׁנוּ את דברי התורה וחזרו וְשָׁנוּ ודבריהם לוקטו בששה סדרי משנה בהם נמצא כל התורה שבעל פה, שנלמדו במסגרת התלמוד וגובשו כהלכות וסודרו בצורה ברורה ונוחה בספר שנקרא
"שולחן ערוך" שחיבר הגאון מצפת רבי יוסף קארו זצ"ל. ובמקביל לו קם אחד הפוסקים הדגולים באשכנז בִּקְרָקוֹב, הידוע ראשי תיבות שמו "הרמ"א" הוא
רבנו משה איסרלש, שקבל את כל האמור בשולחן ערוך ולפיו זאת ראה וקדש ולהבאתו לכלל מנהגי ישראל באשכנז הוא כתב הגהות לשולחן ערוך, כיון שמנהג ישראל דין, נלקחו בחשבון ההבדלים הזערים הקימים בתוך קהילות אשכנז לעומת קהילות ספרד. הנה למשל שוני אחד אקטואלי בל"ג בָּעֹמֶר, בעוד בני ספרד מפסיקים את האב בל"ג בעמר, בני אשכנז מוסיפים לנהוג באבלות ואין מקימים נשואין ושמחות, למעט יום ל"ג בעמר עצמו שהכל שמחים בו ועושים בו חתונות ונישואין.
השמטה והיובל ומשמעותם קראנו כבר כי החל ממחורת השבת דהיינו ממחורת יום ראשון של פסח , מתחילים במנין יְמֵי הָעֹמֶר שהם שבעה שבועות וביום החמישים יחול חג השבועות, אשר גם שם החג מבטא את את הספרה שבע שבועות. הספרה 7 (שבע) מהוה מרכיב חשוב בתורה להרבה נושאים החל מיום שבת שהוא היום השביעי בשבוע בו הקב"ה שבת וינפש וממשיכים במנין השנה השבעית לאחר:
שש שנים תזרע שָׂדְךָ ושש שנים תִּזְמֹר כרמך ... ובשנה השביעית, שבת שבתון יהיה לארץ (כה/ג.ד) המושג שְׁמִטָּה מופיע בפרשת בהר בפרשנות רש"י המכנה את השנה השביעית שבה לא זורעים את האדמה כשנת שְׁמִטָּה וכך זה נאמר: <
ולמה אפוא נכתב כאן במיוחד שמצות שמטה נאמרה בסיני). כאן נכנסת אחת מִשְּלֹש עֶשְׂרֶה הַמִּדּוֹת שהתורה בהן נדרשת, כדי להצביע על הכלל לפי הולכים וזו לשונה: "כל דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד לא ללמד על עצמו יצא, אלא ללמד על הכלל כלו יצא"- אף כאן שמטה באה ללמד על כל המצוות. עוד נשוב לדבר במשמעות השבתון ומשמעות ה"שְׁמִטָּה בהקשר לשמיטת חובות, ולשחרור עבדים ולהחזרת הנחלות לאלה שנאלצו למכור אותה ואיננה שלהם עוד. נחלה בארץ ישראל כיון שהנחלות בארץ חולקו בגורל על-ידי יהושע בהיכנס ישראל לארץ אחרי יציאת מצרים, הרי בכך הנחלה הפכה להיות פיקדון לתקופה של יובל שנים, דהיינו לתקופה של 49 שנים וביובל בשנת החמישים חוזרות הנחלות אל אלה שקבלו אותם במסגרת השבט, כח לכל נחלתו, להוציא שבט לוי שלא קבל נחלה, וקיומו ופרנסתו הוטלו על הציבור. (על תקציב המדינה) אגב החכירה שקק"ל נוהגת לפיה, לקוחה מכאן. כי הארץ לא תימכר לצמיתות, יען כי היא של הקב"ה ומסרה למי שהתנחל בה, לתקופה מוגבלת של יובל שנים, שנאמר: והארץ לא תִּמָּכֵר לִצְמִתֻת כי לי הארץ (כה/כג) אל תרע עיניך להחזיר את השדה למי שנועדה לו הנחלה. איסור מכירת אדמת הארץ לנוכרים, איננו מהוה אקט של אפליית הנוכרי כלפי לישראל, כי חובת החזרת הנחלה חלה על כל איש מישראל. ואם תימכר למי שאיננו נמנה על בני ישראל, בהיותו לא מחויב לקיים מצות היובל שבתורה הרי הוא לא יחזירנה וכך תאבד לעולמים. התנאי לקיום ישראל בארצו הפרשה השניה בְּחֻקֹתַי מתנה את הצלחת העם בארצו כאשר הוא יוכל לאכול מפריה ומתנובתה ולחיות בה חיי רְוָחָה, לכן דבר זה הותנה בכך: אם בחקתי תלכו ואת מצותי תִּשְׁמְרוּ , ועשיתם אתם, ונתתי גשמכם בעתם ונתנה הארץ יבולה ועץ השדה יתן פריו.. (כו/ג') לא זאת אלא גם ישרור שפע ושלום בארץ. כאן רש"י אומר: כי השלום שקול כנגד הכל. כי אז יתקים בנו הכתוב : והשיג לכם דיש את בציר ובציר ישיג את זרע ואכלתם לחמכם לשבע וישבתם לבטח בארצכם ... אולם אם : בחקתי תמאסו ואת משפטי תגעל נפשכם לבלתי עשות את כל מצותי (כו/טו) אתם מפירים בכך את הברית שביני לביניכם ואני אלהיכם לא אהיה יותר מחויב במה שהבטחתי לכם, ונגפתם לפני אֹיְבֵיכֶם (כו/יז) ואם בסופו של דבר הקב"ה, שהוא רחום וחנון ירחם על התועים, זאת כי הוא יזכור את ברית ראשונים אתו את אברהם את יצחק ואת יעקב, ובזכותם יחוס ויחמול על התועים והמורים בו. לאלה תעמוד זכות אבות וינצלו מזעמו של הקב"ה . השם לא יחוס ולא יחמול על מי שמטה משפט , לוקח שוחד ומרמה במקח וממכר ולוקח נשך ותרבית. כאן ידו של הקב"ה תהא קשה ולא במהרה יְסַלַּח עוון. ומסביב לנו יהום הסער רוצחי עמם כבר בשער, משום מה הם לא נענשים על מעלליהם ורואים ברצח אחים צו "שליח האל" (רסול אללאה) לעתים אלה ולעתים הסיעה (השיעה) שנתפלגה מהאיסלאם, ממהרים להרוג ולאבד ללא כל נקיפת מצפון ולב מוסלמים כמוהם . מתברר עתה כתמיד כי רק ההשענות על אלהים ועצמנו נינצל. לא לבטוח בנדיבים. זֶה מַכֶּה וְזֶה מֻכֶּה וּמִסָּבִיב דְמָמָה אַבִּירֵי עוֹלָם מַבְטִיחִים הֶם נְקָמָה כְּנָמֶר מְנִיַּר שֶׁאֵימָתָם אֵינָה אֵימָה הַמְשַׁלְּמִים מַס שְׂפָתַיִם בְּיַד רָמָה וּכְשֶׁאָנוּ מִתְגּוֹנְנִים יְגַנּוּנוּ בְּחֵימָה אֵיזֶה עוֹלָם נִפְלָא מַמַּש כֻּלּוֹ נְשָׁמָה לְעוֹלָם יַשְׁמִיעוּ לָנוּ אוֹתָה נְעִימָה וּמַשְׁמִיד עַמּוֹ הוּא כִּבְשָׂה תְּמִימָה אִם יוֹבָא לְמִשְׁפָּט הוּא מִיָּד יְזֻכֶּה יַעַן כִּי הוּא מְאֶלֶּה שֶׁפּוֹנִים לְמַכֶּה (שם העיר המקדשת לאיסלאם מַכֶּה ל א מֶכָה) וְאָיַאת אַללָהּ בְּפִיו יִהְיוּ לוֹ עֲרֻבָּה וְהַמִּינִים כְּבַר יִמְצְאוּ לִזְכוּתוֹ סִבָּה בְּעוֹלָמֶנוּ יֶשׁ לָעִוּוּת חִבָּה 