לא בטוח שהיא חשה את המבטים האלה.
את הציחקוק הזה, את הרמיזות שנשלחות כחץ, אל לב ליבה שלה.
היא מסתכלת אליהם, רואה לא רואה.
עושה מה שעושה מתוך אינסטינקט.
כאקט פזיולוגי שאין לו כל שליטה.
בעיניי היה תמיד מקסים ומעורר רחמים בו זמנית.
אני מגניבה מבטים לצדדים לראות מי מהסובבים אותנו, הבחין בכך.
הייתי רואה בעיניהם תמיהה, דחיה, רחמים.
הם כבר החליטו מי היא הילדה הזאת שלי.
מה מצבה הקוגנטיבי ומה המרחק הנכון שכדאי להם לקחת ממנה.
כזאת היא הילדה שלי...
שיער חלק, גומות וחיוך של ג'ורנל.
היא עומדת שם, מנפנפת ידיה, כי זה מה שקורה לה שליבה מתפוצץ מהתרגשות.
היא פשוט לא מסוגלת להכיל את כל האושר הזה שנכנס לחייה.
אבל כזאת היא הילדה שלי, עם גומות החן וחיוך של ג'ורנל.
כל דבר פעוט, מקסים אותה ומכניס לה אושר אין סופי בליבה ולכן נפנופי הידיים קיימים כמעט בכל רגע נתון.
אנשי המקצוע מגדירים זאת באסופת מילים, הרבה מילים שלא
מתקרבות לחלקיק ממי שהיא, הילדה הזאת שלי.
ואני בוחרת כמו תמיד להרגיש אותה כמו שאמא מרגישה אותה.
שם...עמוק בבטן, עמוק בעצמות.
במקום הזה שרק אימהות מרגישות...
אני יודעת מי היא!
היא פיה קטנה שנחתה בעולמינו.
מוזר...אתם אומרים?!
קסום...אני עונה.
כמה ברת מזל הילדה הזאת שלי
שהציניות והמירמור והפחד מהאושר, אינו מטיל עליה את צילו הכבד.
אבל במקום הקסום הזה שלה, היא חשופה כל כך...
היא חשופה אל ליבותיהם האפורים של כל הנגועים בפחד.
ושם...שם הילדה הזאת שלי, עם שיערה החלק, גומותיה וחיוך של
ג'ורנל, נחשפת אל עולמינו הקר והמנוכר.
עולם שטורח הלוך ושוב,יום יום, לתזכר אותה ,שאלוהים בירך אותה בריפרופי כנפי קסם.
והיא..מתבוננת בהם, בכל אותם האפורים
ולא נותר לה אלה, לפצוע את ליבה הזך ולככת משם, כשבעיניה דימעה קטנה של פגיעות.
וליבי מתפוצץ עלי, על אותו אדם פשוט שאינו מבין כי בורך במגעו עם הקסומה שלי.
ליבי מתפוצץ עלי מהאנשים הקטנים שבוחרים להגדיל עצמם על חשבונה.
לחוש חשובים, חזקים, אינטליגנטים, מצחיקים, חברותיים, יפים ובעיקר מקובלים.
הם רק שוכחים את הדבר החשוב מכל.....
הם לעולם ...לעולם, לא יוכלו להיות קסומים!