מאה שנה ליוצר שתיעד את האש המשיחית, מאה שנה לאברהם שמואל שטיין. כסופר וכהיסטוריון חיבר שטיין בדמות שלו בין גולה לבין גאולה, בין חול לבין קודש. הוא אכן נולד בפולין בשנת תרע"ג - כך שהשנה היה שנת המאה להולדתו. כמו רבים בתקופתו צמח בתוך קהילת קדוש, כנצר לקהילת רבנים ואנשי תורה ובכללם הרב יהושע לייב דיסקין, הוא הרב מבריסק. כחברים אחרים יצאו לרכוש השכלה, חש רצון להתחבר לרוחות החדשות המנשבות בעולם.
את עיקר גדולתו רכש שטיין בשני רומנים גדולים שכתב - "אש מריבה" על דמותו של שבתי צבי, ו"והאש השאירה רק אפר" - על דמותו של יעקב פרנק. שטיין חש מחויבות להעלות את רוח התקופה, את השנים שבהן קהילות שלמות נמשכו כבחבלי קסם אחר דמויותיהם המשיחיות של שבתי צבי ושל יעקב פרנק. לאחר שעלה לארץ ישראל והצטרף למערכת 'דבר' פרסם שטיין ב'הפועל הצעיר' מאמר שבו הסביר את הרצון שלו לספר את סיפורן של התנועות המשיחיות.
הפעים אותו החיזיון הזה, שבתוך קהילה יהודית סגורה ומאמינה, תקום תנועה של מאמינים במשיחי שקר, והעיקר הטרידה אותו ההידרדרות של אותן כתות משיחיות לכיוון של פולחנים אליליים ולניאוף. בכתיבה שלו ניסה שטיין לחשוף את השורשים הנפשיים של התופעות האלה.
בספריו גילינו כשרון של סופר ואיש דרמה - וגם היום במלאת מאה שנה לאיש, ראוי שיינתן לו מקום של כבוד בפנתיאון הספרות העברית - וייוחד לו מקום מיוחד במכון גנזים של אגודת הסופרים העברים.
שתי היצירות האלה "אש מריבה" ו"והאש השאירה רק אפר" כבר צופנות בחובן את הרצון לתאר את ההתעוררות המטורפת, הבוערת, של קהילות שלמות - ומצד שני את אש המחלוקת שיצרו בתוך העם היהודי באותה תקופה, את האפר שנותר מכל חורבות האשליות שהתנפצו.
כך כתב שטיין בהפועל הצעיר: "והנה מופיע הגואל..אמת, עוד קודם לכן הגיע שמעו לעיירות גליציה, הדלוקות באש המשיח, אל המאמינים בסתר, אשר במחתרת, בפינות נידחות, ביערות, בין חמוקי הרי הקרפטים, מתכנסים היו לשמוח בצוותא ביום ט' באב, באו לקיים את פולחני הלילות כבויי האורות" - וכאן באה התייחסותו של שטיין לאותם מנהגים שנשמרו וקוימו בקרב כת ה'דאנמה' - אותה כת של נאמני שבתי צבי בטורקיה, שנתאסלמו אך המשיכו לשמור על זהותם השבתאית בסתר - ובהמשך תאר באותו להט את התגלותו של יעקב פרנק, את אסיפות המחתרת. שטיין ניסה לרדת לנפש המעריצים המאמינים שנדלקו באש המשיחית - ובה בעת לתאר את ההתפוררות הרוחנית שת תנועות אלה, את הקו הניהיליסטי, את היותם תלושים רוחנית מן המורשת האמיתית של היהדות.
בעשור למדינת ישראל פרסם סיפורים, שבהם ניסה לתאר בלשון ציורית את מצבה הקיומי הקשה של המדינה, את החרדה לגורלה - וגם כאן נזקק לדימוי האש: "אש פושטת באופק", מתוך 'מאסף ישראל' 1958.
כך כתב:
"הסופה השתוללה מבעוד יום. פסי עננים שסועים, חשוכים, כעדרים בהולים, התשוטטו בלא הרף בשמים לבושי קדור. והרוח יללה בזעף, נישאה בעוז ממרחבי מרחקי הים המעורפל, הגועש, המסוער, המקציף, דהרה על פני דיונות החול המסולסלות, סחפה גרפה עמה תמרות אבק דליל, כמבקשת לערטל את הגבעות, לחשוף מערומיהן, לסרוק את בשרן... צינה מרה עמדה ביקום. ותוגה גדולה.
עם ערב גברה סערת החול ויללתה החריפה ונחתכה בנפש, כוכבים בודדים, יתומים, נשקפו מעל, עד מהרה ירדה אפילה מעובה, כבדה על השכונה, צנפה את הבתים הזעירים, והרוח הזועמת עורמת גלי חול בתלים מתגבהים, מתולתלים, ליד פתחיהם, מכסה את השבילים, הגינות, חודרת לתוך הגדרות החיות, צולפת בקירות, בחלונות המוגפים, מרקדת אימים".
כתיבתו מליצית, עשירה, יונקת ממקורות קדומים, מלשון ספרות ההשכלה. המציאות הישראלית, חבלי ההתיישבות, כל אלה הפכו למוטיבים מרכזיים ביצירתו. שטיין חש עצמו הולך לפני המחנה, מנסה לתאר בעטו את הלכי הרוח, את ההתעוררות של הרגשות הלאומיים, את התפתחות היישוב בארץ ישראל: כך כתב את "בת המושב" - אותו כינה 'רומן ארץ ישראלי', מהדורת תשי"ח, וסיפור היסטורי בשם "אדרת אליהו", תשכ"ד ועוד.
במשך שנים ערך את הקובץ "ים" ביטאון החבל הימי, ובמותו כתב עליו אפרים תלמי, הסופר והעיתונאי, רשימה שבה הדגיש את מחויבותו של שטיין לחקור את תנועת התחייה והגאולה בתקופות קודמות - ונתן ביטוי גם לרשימות שלו בנושא החיים החדשים שנרקמו בארץ. כאן ראוי לציין את הרומן שלו "בת המושבה" שיצא לאור בהוצאת 'אלף'.
דמותו תיקשר תמיד בתשוקה להאיר את חיי היהודים בגולה, ולכך יש להוסיף את ספרי הזיכרון לקהילות יהודיות שנכחדו בגולה, שאותן טרח והוציא לאור.
כיום במלאת מאה שנה להולדתו (תרע"ג - תשע"ג) חשוב להזכיר את האיש, את היוצר, שכן הייתה לו תרומה להתפתחות הספרות העברית.
מדובר באיש מעש, ואיש חזון, וראוי שנזכיר את מפעלו, שכן הייתה לו תרומה חשובה בתיעוד 'הנקודה היהודית' במתח הזה בין גלות לציונות. שטיין חיפש אחר הבנת נפש העם באותן שנות גולה של עם יהודי חסר אונים, ובניסיונות להבין את השנים שלפני השואה, את נוראות השנים הארורות של השואה - וכך כל חייו היה חסר מנוח. סופר ועיתונאי, שנשאר מחובר לבית המדרש, שנשאר מחובר לאמונה היהודית - ועם זאת פתוח לעולם, מפקיד את עטו למען שליחות לאומית, לתיעוד פרקים בחיי העם שלו.
