לאחרונה עלתה יוזמת השלום של הליגה הערבית, ובשמאל הישראלי כבר מאוד מתרגשים ( אולי גם אפילו בחוגים מסוימים בימין), מה חושב
נתניהו באמת? אי-אפשר לדעת.
אזרחי ישראל היהודים הם שוחרי שלום אמיתיים.
ההבדל לדעתי בין מצביעי השמאל לתומכי המפלגות הימניות איננו מתבטא בעוצמת הכמיהה לשלום ואפילו לא בנכונות לוותר על חלקי המולדת. עיקר הוויכוח בין השמאל לימין להבנתי הוא בשאלה: האם יש לנו בכלל פרטנר אמיתי לשלום בר קיימא לדורות ובמוכנות לקחת סיכונים גם אם התשובה לשאלה זו איננה חד-משמעית לדעת חלק מהאנשים. אילו היה ניתן להוכיח שהשלום המוצע לנו הינו שלום לדורות, אין לי ספק כי רוב אזרחי ישראל היו מוכנים לחזור לקווי 67 ואף לתת מעבר לכך, כי אנו באמת צמאים לשקט ולאהבה מצד מדינות העולם, והאמת היא שמעולם לא חיפשנו לעצמנו אויבים.
מבחינה זו אני גאה להיות חלק מעם הרוצה בשקט ובשלום ואני גאה להיות חלק מעם הרואה בשלום אמיתי עדיפות על פני שטחי אדמה.
דרושות הוכחות לכוונות השלום השאלה כעת היא האם עלינו להתרגש מיוזמת השלום החדשה. אנחנו מבחינתנו כבר הלכנו כברת דרך ארוכה כלפי הפלשתינים ועל כל הושטת יד לשלום קיבלנו סטירה. יש לנו מדינה קטנה ואיננו יכולים אחרי אוסלו להמשיך ולהמר עליה, כי גם באוסלו הגזמנו והלכנו יותר מדי.
חובת ההוכחה חלה כעת על העם הפלשתיי ועל הליגה הערבית. זה לא מספיק לצאת בהצהרות, כי הגיע שלב ההוכחות. הייתי מצפה מכל ראש ממשלה בישראל לדרוש מהפלשתינים ומעמי האזור בטרם הוויתורים למען השלום, שקט למשך עשר שנים לפחות. במהלך תקופה זו הייתי מצפה שתפסק ההסתה כנגד ישראל בגנים ובבתי הספר הפלשתינים, וגם במערכת החינוך של המדינות הערביות האחרות, ומורה אשר יעיז להסיט יפוטר מיידית והתקשורת הערבית תגנה אותו ותרעש כפי שאנו נרעשים בעת גילוי גזענות במערכת החינוך הישראלית. נו טוב, אני מבין שזה לא יגיע ביום אחד, ולכן רק בחצי השנה הראשונה (אולי שנה) מתוך עשרת שנות המבחן נתגמש טיפה לו נראה מגמה כללית חיובית.
בעשרת שנות המבחן אני מצפה להפסקה טוטאלית של ירי הטילים לעברנו, להפסקת פעולות הטרור ולהפסקת חפירת המנהרות. בעשרת שנות המבחן, אני מצפה שהרשות הפלסטינאית תוכיח שהיא באמת ראויה למדינה ותפעל למען אזרחיה באמת: תקים מקומות עבודה שיוכלו לפרנס את אזרחיה ללא צורך בטובות ממדינת ישראל, ותבנה את עצמה כפי שאנו בנינו את עצמנו כאשר יבשנו ביצות והקמנו ארגונים, מפעלים וישובים אשר הוכיחו שמה שחסר לנו זה רק מדינה.
עם הזמן נוכל לקיים פרויקטים כלכליים משותפים שרק יגבירו את האחווה בין העמים, ואם לאחר התקופה הארוכה הזו הכל ילך באמת כמו שצריך, או כמעט כמו שצריך, רק אז נוכל לדבר באמת על הסכמי שלום אמיתיים ולגייס לשם כך גם חלק ניכר ממצביעי הימין אם לא כמעט את כולם.
אם ארה"ב רוצה באמת לעזור, היא יכולה לתת תמריצים לפלשתינים עבור כל שנת שקט שתעבור בשלום.
ספקות האמת. אני מסופק מאוד אם יש לנו פרטנר אמיתי לשלום, אך זו הדרך היחידה מבחינתנו לבחון זאת ללא סיכונים לאחר שאנחנו כבר הוכחנו את כוונותינו בכל דרך אפשרית. גם לאחר שיעברו עשרת השנים תישאר השאלה הגדולה של זכות השיבה, אך אם הערבים כבר החליטו להכיר בעיקרון של 'שתי מדינות לשני העמים', הם חייבים גם לוותר על זכות השיבה הסותרת את עצם אותו עיקרון, ולכן עליהם ולהסתפק אולי בפיצוי כספי בלבד.
ושוב. אני אישית מתקשה להאמין שהפלשתינים והעולם הערבי יעברו את מבחן הכוונות הטובות, אך זו הדרך היחידה מבחינתנו להחזרת האמון מצידנו.
