נחשפה החצר האחורית האפלה של התקשורת

חשיפת פרשת החשדות נגד עמנואל רוזן, חשפה את החצר האחורית האפלה של כל התופעות השליליות והמושחתות הקימות בתקשורת, המוסתרות מזכות הציבור לדעת. אפילו על-פי עדותם של כמה עיתונאים הגונים ואמיצים, קיים בתקשורת קשר שתיקה והשתקה מזה שנים של פרשיות בתחומים שונים, ולא רק בעניני הטרדה מינית. התקשורת תובעת מכולם שקיפות מלאה של התנהלותם, אך היא עצמה חוסמת מהציבור את מה שקורה בתוכה. התגובות והויכוח שהתחולל בין העיתונאים, על-רקע פרשת עמנואל רוזן גילה לציבור את הצביעות ואובדן הערכים והאתיקה אצל חלק מהעיתונאים. חלק מחבריו של עמנואל רוזן מבקרים את עמיתיהם שהם עושים "משפטי שדה" לרוזן. הם שכחו להודות שהם ערכו בעצמם "משפטי שדה" לעשרות אנשי ציבור בעבר. זה מובן וידוע שהתקשורת איבדה את אמון הציבור. בתקשורת אין ביקורת עצמית ושקיפות ציבורית. מועצת העיתונות איבדה מזמן את סמכותה והשפעתה בציבור ובקרב העיתונאים. אצל חלק מהעיתונאים, "שיקולים מקצועיים" הם האליבי השיקרי לכיסוי מניפולציות ואינטרסים כלכליים ופוליטיים. ראוי להזכיר כמה דברי ביקורת קשה נגד התקשורת שהשמיעו כמה עיתונאים הגונים. ביקורת מקצועית וציבורית גלויה ופומבית. ביקורת שהושתקה ללא טיפול ותגובה אפילו לא של מועצת העיתונאים. גיא רולניק: "עיתונאים רבים נוהגים לקבל טובות הנאה מגורמים שונים שעליהם הם כותבים. זה מקובל כמעט בכל העיתונים." (Marker Week 20.6.08 - הארץ) ארי שביט: "בכל הנוגע לדמוקרטיה, התקשורת בישראל חדלה להיות חלק מהפתרון והפכה להיות חלק מהבעיה". "בנושאים מכריעים אנחנו לא מספרים לקוראינו ולצופינו את האמת. בשנות אוסלו לא אמרנו את האמת. פעם אחר פעם מעלנו בתפקידנו". (מוסף הארץ - 26.11.10) אילנה דיין: "יש באארץ עיתונות כתובה הנשלטת בחלקה בידי אינטרסים המחלחלים לעמודי החדשות ולכותרות" בכלי תקשורת מסוימים יש סינון מידע. מעוות המציאות." (מוסף הארץ 26.11.10) שלי יחימוביץ': "נחום ברנע היה תמיד מגינם הקבוע של המושחתים. הוא סמל להשחתה של התקשורת" (מקור ראשון 9.2.07 13.6.08).

בן דרור ימיני: "עיתון הארץ ייזכר לדראון עולם על הקמפיין שמנהלים כמה מכותביו, בשרות עשיית השקרים נגד מדינת ישראל". (מעריב 3.9.12)

יוסי בר מוחא: "אני יודע שיש עיתונאים שמקבלים טובות הנאה מיחצנים, כמו נסיעות לחו"ל. אנחנו מוקפים בשנאה עצמית ויש לנו חלק נכבד ביצירת השנאה. לא פעם קיבלתי הצעות כספיות שוחד סכומי עתק. ח"כים הציעו לי כסף מזומן". (מעריב, המגזין 29.11.10)

התקשורת אשמה במשבר האמון של הציבור נגדה

חלק מהעיתונאים הפכו את התקשורת ללא אמינה, לא מאוזנת ולא משקפת שלא מבטאת את מכלול הדעות והקבוצות השונות בחברה. בחסות האליבי "זכות הציבור לדעת", חלק מהעיתונאים איבדו ערכים ועקרונות אתיים, לטובת שרות אינטרסים פוליטיים וכלכליים. העיתונאים הם מעצבי דעת הקהל, אבל גם הורסי דעת הקהל. הם דורשים חופש ביטוי (לעצמם) ועוסקים בחופש הביזוי (של אחרים). הם תובעים חופש הדווח, אבל עוסקים בחופש הכיסוח של האחרים. הם מתפארים שהם כלב השמירה של דמוקרטיה שגם נושך אותה.

כלבי השמירה של הדמוקרטיה נושכים זה את זה למען הישרדות

לאור כל מה שמתרחש בימים אלה בעיתונות בפרט והתקשורת בכלל נחשפת האמת כולה. מסתבר שהעיתונאים הם קבוצה מפולגת בתוכה, מסוכסכת עם עצמה, בנושאים אירגוניים, אישיים, מקצועיים ואידיאולוגים פוליטיים. קבוצה חסרת סולידריות פנימית, משופעת בדמויות מנופחות של חשיבות עצמית ללא שום בקרה עצמית. יש כיום שלש אגודות עיתונאים ללא סמכות מוסכמת אחת.

העיתונאים תקפו את בעלי ההון והמולי"ם - עכשיו מבקשים עזרתם. העיתונאים תקפו את "הפוליטיזציה" - עכשיו מתחננים לעזרת הממשלה. העיתנאים נגד צנזורה - אבל הם הצנזורים של דברי האזרחים שלא לרוחם.

מלחמת המעמדת בין העיתונאים

כלפי חוץ, העיתונאים מנסים ללא הצלחה, להציג את עצמם ואת חשיבות עיסוקם, כשליחות טהורה של לוחמי חופש הביטוי, אך ורק למען הדמוקרטיה, ללא שום אינטרסים. האמנם? נו באמת! מסכות האליבי נחשפו.

מסתבר עתה כי בתוכם מתנהלת מלחמת מעמדות והישרדות, על-רקע פערי שכר בלתי ניסבלים, ומלחמות שנאות אישיות על-רקע חשבונות יוקרה והשפעה. כמה קריינים, מגישי חדשות ומזג אויר בטלוויזיה, ועיתונאים כוכבים בעיתונים, משתכרים משכורות כמעט כמו מנהלי בנקים. ואילו רוב שאר הכתבים, העורכים והתחקירנים משתכרים בסביבות שכר מינימום. כל העיתונאים תובעים מהממשלה "צדק חברתי", ומה עם צדק חברתי בתוכם?

שכרון הכוח של העיתונאים

כלפי חוץ העיתונאים תוקפים את הפוליטיקאים שהם שיכורי כוח. ואולם הוכח כבר שחלק מהעיתונאים הם הם שיכורי הכוח. הם קובעים מי המשיח (אולמרט) ואת מי יש להדיח (נתניהו) הם פוסקים מהו ביטחון ומהו אסון. הם משוכנעים שהם "הרשות הפוסקת" מעל למחוקקת ולשופטת. הם רואים עצמם כ"פוסקי הדור" בכל נושא ועניין, כולל שלום ומלחמה.

כל מינוי אישי, שינוי ארגוני, או רפורמה ממשלתית, שאינם לטעמם ולדעתם של חלק מהעיתונאים, הם הופכים מיד ל"דגל שחור" של הפחדה בנוסח האוטומטי: סכנה לדמוקרטיה! סתימת פיות! משטרת המחשבות! דיקטטורה! פשיזם! הגזמות מטורפות מנותקות מהמציאות. לא רציני. לא משכנע. התנשאות ויהירות. גם בגלל כתיבה שכזו והתנגדות שכזו הציבור מסתייג ולא אוהב עיתונות שכזו.