זה בעצם אותו הסיפור תמיד. אדם הולך לתומו על המדרכה מביט ימינה ושמאלה אל הרמזורים ואל המשך הדרך ופתאום זה קורה, הוא מוצא את עצמו על הרצפה, כאב מפלח את הרגל ותחושת ההפתעה האינסטינקטיבית מתחלפת מיד בכעס כשהוא שם לב שהנפילה אירעה בשל מרצפות שבורות שבמדרכה.
אסטטיקה על חשבון יעילות
במשך עשרות שנים השתמשו העיריות במרצפות יחסית גדולות מן המקובל כיום. הגודל הסטנדרטי של מה שכונה "בלטות" היה 40\40 ס"מ. ואכן הריצוף היה אחיד ומלא. ואולם אחרי מחזור החיים הסטנדרטי של ה"בלטות" השתנתה האופנה. האדריכלות הושפעה מן הסגנון ההולנדי בעיקר, וגם ממקומות אחרים באירופה ויחידת המרצפת קטנה למחצית מן האמור ובמקרה של שימוש במרצפות מן הסוג המכונה "משתלבות" אף לפחות מרבע. כל אלה יצרו אפשרות לרצף בדוגמאות שונות תוך משחק בצבעים השונים של המרצפות וכן נוצרה כביכול אפשרות ריצוף מדויק יותר, שכן היה יותר קל לתמרן בפינות ובמיקומים צרים.
המדרכות כיום אכן נראות יפות יותר ומשובבות נפש. התאורה מוחזרת מן המרצפות, הצבעים נאים ומעניינים, אבל מן הבחינה הבטיחותית המצב נהיה גרוע. מתברר שמה שמתאים לאקלים האירופי פחות נכון ומתאים לישראל. המרצפות מתחממות ומתרחבות מאוד בחודשי הקיץ הלוהטים והמרווחים שבין המרצפות "הפוגות" נלחצות. העפר שמהווה את ההפרדה שבין מרצפת למרצפת נלחץ החוצה, נשטף בגשם בעונת החורף והמרצפות מתרופפות. זה פוגע במישוריות של המדרכה ועל כן בתחושת ההליכה הנוחה, וכאשר נשלפת מרצפת זה כבר הופך למפגע.
אל ריפוף המרצפות בשל התרחבות והתכווצות הנגרמות באשמת מנעד הטמפרטורות בישראל מצטרפים גורמים נוספים: השפעת השבר המכונה "הסורי אפריקני" המייצר מיני-רעידות אדמה מורגשת גם היא. הרעידות הן חלשות וכמעט בלתי מורגשות לאדם, אך לאורך שנים רבות הן נותנות את אותותיהן במרצפות. כמו-כן האדמה במקומות רבים וביחוד בדרום הארץ הינה סופחת מים. במקומות שבהם האדמה מכילה אחוז משמעותי של חרסית, פני האדמה עולים ויורדים מדי עונה ובתלות בכמות המים שמקורם במשקעים. בלאי טבעי ושחיקה משלימים את המלאכה ובמקומות רבים נוצרים בורות, שברים, שליפות ומרצפות חסרות שבעצם מהווים מפגע לכל הולך רגל. המצב התחזוקתי הוא מזעזע והמפגעים נותרים על מקומם.
באין מושיע המחדל מגיע לבית המשפט
ואכן רק בשנים האחרונות היינו עדים להצפה של בתי המשפט בתביעות לפיצוי בשל נפילה על מדרכה משובשת:
במקרה אחד, תושבת הרצליה הגישה תביעה נגד העירייה לאחר שמעדה בגין מדרכה שבורה ברחוב בן-גוריון בעיר.
במקרה אחר, בית משפט השלום בירושלים קבע כי על עיריית העיר ירושלים לפצות אדם אשר מעד בגלל מדרכה משובשת במתחם המוניציפאלי שלה. האירוע קרה באזור מזרח העיר, בשכונה הערבית ואדי ג’וז.
ועוד, בתאריך 9.5.11 בית המשפט פסק לתושבת העיר הרצליה פיצוי של 33,600 שקלים בשל נפילה על המדרכה שגרמה לה לכאבים ולחבלות קשות ברחוב בן-גוריון בעיר, וגם הולכת רגל אחרת תקבל פיצויים מעיריית חולון בעקבות נפילה על מדרכה משובשת.
האחריות הבלעדית היא על הרשות המקומית:
סעיף 235 לפקודת העיריות, סעיף 235(2) קובע כי עירייה חייבת לדאוג לתיקונו, הזלפתו, ניקויו, תאורתו וניקוזו של רחוב אשר איננו מהווה רכוש הפרט. החובה הזו היא בסיסית וטבעית וניכר שאי עמידה בה מהווה סיכון חמור להולכים ולשבים על גבי המדרכות. זה גם מעיד על זלזול בבטיחות מחד ומן האחריות להתנהלות התקינה של החיים בעיר מאידך. מאחר שמדובר בעניין טכני קל, פשוט, זול ומהיר, חומרת ההזנחה ואי הטיפול במפגעים קשה עוד יותר.