כיסופים לציון
אחד מגדולי רבני צפון אפריקה הוא הרשב"ץ, רבי שמעון בן צמח דוראן (נפטר באלג'יר, 1444). בתשובותיו (תשב"ץ, ח"ג סי' רא) הוא דן בקדושת ירושלים בזמן הזה, לעניין "הכל מעלין לירושלים" (כפיית בן זוג לדור בירושלים) ועניינים נוספים הקשורים למעלותיה של העיר, בירת העולם. תשובתו מסתיימת בקטע הקושר במישרין בין (יום) ירושלים לחג השבועות:
"העולה להלכה הוא שקדושת הארץ כולה בטלה מן התורה, ואינן חייבין בתרומה ומעשרות אלא מדרבנן, וקדושת העיר לא בטלה לעניין דברים שנאמרו בירושלים... ויש סמך וראיה שקדושת המקדש והעיר היא קיימת, שעדיין הם עולים לרגל ממצרים ושאר ארצות...
ואמרו כי עדיין נשאר מהנסים שהיו בירושלים שלא אמר אדם לחברו צר לי המקום, כי בבית הכנסת שבירושלים הם צריכים לאנשי המקום כל השנה, ומתמלאת פה על פה בעת התקבץ שם בחג השבועות החוגגים יותר מג' מאות איש. כלם הם נכנסים שם ויושבים רווחים כי עדיין היא בקדושתה וזה סימן גאולה שלישית".
יושב לו הדיין-הרופא, רבי שמעון בן צמח באלג'יר, בימי הביניים, לאחר שנאלץ לברוח מספרד בשל רדיפות היהודים (100 שנה לפני גירוש ספרד המפורסם) וחוזה בעיני רוחו את פעמי הגאולה השלישית (כמילותיו בסוף התשובה). ומהו הסימן המובהק לכך, המעורר את התפעלותו האמונית? שלש מאות יהודים מתכנסים בבית כנסת אחד בעיר הקודש "ולא אמר אדם צר לי המקום". עד כדי כך!
שבועות ברוב עם
כל מי שניחון בלב שומע ובמעט דמיון יבחין מבעד למילים את הכמיהה הגדולה לירושלים אשר פיעמה בכל הדורות ובכל תפוצות ישראל. ומידע נוסף שאבנו מדבריו: חג השבועות היה 'היום המסוגל' לאותה עליה לרגל רבתי-עם שבאו, כלשונו, "ממצרים ושאר הארצות". הללו עלו לרגל לירושלים, בחורבנה ובשממונה, לספוג את ריח קדושתה שלא בטלה לעולם, ולבשר בעצם עלייתם את סימני הגאולה השלישית.
יאים הדברים לשבת זו הנתונה בין יום ירושלים לחג השבועות. ויאים שבעתיים לימינו בהם זכינו לשוב לירושלים, לבנותה לתפארה, ולחזק בכך את אחד מסימני הגאולה השלישית. כך האיר את עינינו הגר"א מוילנא, כפי שמעיד תלמידו שחיבר מפיו את הספר המופלא 'קול התור': "על-פי רבנו הגר"א כל עבודת קיבוץ גלויות,
בנין ירושלים והרחבת ישוב א"י נאחזים בתפקידו של
משיחא דאתחלתא... תיקון חטא המרגלים צריך להיות ע"י בנין ביהמ"ק. ולפני בנין בית המקדש צריך להיות בנין ירושלים לפי הפסוק 'האומר לכורש...
לאמר ירושלים תיבנה והיכל תוסד' (ישעיה מד,כה)".
נשות הכותל, חתולים והר הבית
ומכאן במעבר חד לפולמוס 'נשות הכותל' המתעקשות לקיים תפילת נשים בסגנון לא-אורתודוקסי ברחבת הכותל. קבוצה זו זכתה לאחרונה בפסיקת בית המשפט המחוזי בה קבע השופט
משה סובל (חובש הכיפה, כמדומני) כי תפילה נשים זו - כולל קריאת התורה, טלית ותפילין - איננה סותרת את "מנהג המקום". השופט המלומד דחה את עמדת המדינה הסבורה שיש לזהות "את 'מנהג המקום' עם הסטטוס קוו, כלומר עם
המנהג השורר מדורי דורות ברחבת הכותל המערבי, שלפיו לא נערכות במקום תפילות נשים". מול עמדה זו קבע יושב הכס כי מעולם לא נקבע 'מנהג למקום', ומה שלא קבע המחוקק - לא קיים! אגב, משום מה לבי אומר לי כי הנציב העליון הבריטי היה מאמץ את עמדת המדינה, וההיסטוריה.
אפשר להתווכח על פלורליזם ושמרנות, על פמיניזם ומנהגי תפילה, על פרובוקציות וסובלנות. אי-אפשר להתווכח על מה שכל ארחי-פרחי (=אורח פורח)
וכל בר-בי-רב יודע מה 'מנהג המקום' בעזרת הנשים הנמצאת ברחבת הכותל המערבי (ולא מדובר בחלקת הכותל ב'קשת רובינזון' שהוקצתה לתנועות הלא-אורתודוקסיות). רק שופט שאינו מרים עיניו מן הספרות המשפטית היבשה, איננו מצוי ב'ככר השוק' ואיננו מייחס חשיבות היסטורית לאתר, רק צר-מבט שכזה יכול להתבטא כך על רחבת הכותל, שאין בו 'מנהג המקום'.
זה מזכיר מה ששח לי פעם הרב שלמה-זלמן אוירבך זצ"ל, לשאלתי בעניין כלשהו "מי אמר שאסור? איפה זה כתוב?". תשובתו שבתה את לבי:
"מי אמר שאסור לשכן חתולים בארון הקודש? איפה זה כתוב"? ושמא גם זה פרויקט ל'נשות הכותל', או לאגודת 'צער בעלי חיים'; ברחבת הכותל יש ארונות קודש חמימים ומגישים...
ויש לי פרויקט נוסף עבור 'נשות הכותל';
להלחם על זכותן להתפלל בהר הבית! יש סיכוי רב ששופטי ישראל יכירו בזכותן האלמנטרית הזו גם אל מול התנגדות הוואקף. הלא הן פלורליסטיות ולא קיצוניות! ובזכות נשים צדקניות נזכה לבניין המקדש והעזרות. אמן!