ועכשיו לעבודה, רבוטה

איך שאהבנו לצאת לעבודה... הימים היו ימי הקמת המדינה, ואפילו עד לא מזמן. אבל הגיע המשיח. היי, סליחה, הלפיד. ועימו השינוי. על הנייר היה השינוי שכולנו נצא לעבוד חזק יותר, ברינה, ונקצור הרבה יותר. היה אפילו קצה אור שכל מי שלא רצה לעבוד, יתחיל גם הוא. אבל אגדות יש רק באגדות, והנה ההנגאובר אחרי משתה ה"ניצחנו". קמנו עם בחילות, הקאות, וסלידה בעיקר מ... העבודה. מה קרה? מה קרה אתה שואל? עבודה? רבוטה? לשלם יותר מס הכנסה? לשלם יותר מס בריאות? מה נשאר? גם קודם לא הספיק למשכנתה, לאוכל, לגידול ילדים... ומה עכשיו? יישאר הרבה פחות. בנטו. זה הסכום שאיתו הולכים למכולת. אבל בזה לא נגמר התמריץ ההפוך מלצאת לעבודה. מע"מ עולה. סיגריות יקרות יותר, והסרטן לא דואג. הוא יודע שלא נפסיק לעשן. שמתי לב שהיו כאלה שנמאס להם לעבוד בלי להרוויח את מה שמגיע להם, וכדאי מאוד שיידעו: אינכם יכולים להפסיק לעבוד. לא בגלל שתתמוטטו כלכלית. לא נוכל להפסיק לעבוד כי צריך לממן את המערכת. בלי השומן שלנו (סליחה על הקונוטציה...) שום גלגל ממשלתי או גלגל בכנסת לא ינוע. מי ישלם את 40,000 השקלים לחודש ל-120 חברי הכנסת? מי יממן משכורות השרים? הלשכות? הרכבים? הנסיעות לחו"ל? ו... ו... ו...? אז קדימה רבותיי, לעבודה, רבוטה, כי כך נבנה את הארץ...