יאיר, בוא ניישיר מבט למצלמה, נטה טיפה את הראש על צידו, ונאמר בקול נמוך וסמכותי, עם צליל אבהי ובדיקציה מדויקת, בניגון כזה "ביבי סטייל", את מה שצריך כבר לומר בגלוי מזמן, אבל חיכינו לרגע הנכון. עכשיו זה הרגע הדרמטי הגדול. השהיה קלה לאחר הטיית הראש, והנה זה בא: "אחיי העבדים" היה טריק זול. אלפים ראו אותו, אבל מאות אלפים נפלו בפח.
ניסית, ניסינו, זה לא עבד.
דיברת אז על כבלים שקופים, והיום אתה לא מצליח לראותם בעצמך. דברים שרואים משם, זה ידוע, שונים מדברים שרואים מכאן, וזו, על רגל אחת, תמצית הטרגדיה של כולנו. אתה לא היחיד, ואנחנו לא אשמים. לא אתה, ולא אנחנו. כדי לצאת מן המעגל הזה, כולנו צריכים להשתנות.
נתניהו אוהב להזכיר לנו ש... "אין ארוחות חינם". מי כמוהו יודע שיש ארוחות חינם. יש לו יחסים מאוד מיוחדים עם כל מה שניתן בחינם. ארוחות חינם. טיסות חינם. אירוח במלונות בחינם. אפילו תקשורת אוהדת הוא קיבל בחינם עם עיתון בחינם שמודפס בכסף של מיליארדר שלא נותן שום דבר בחינם.
לאחרונה, הציבור התחיל להבין שכל החינם הזה עולה לנו המון כסף. את ים המלח נתנו למשפחת עופר כמעט בחינם. את עתודות הגז הטבעי של ישראל נתנו למשפחת תשובה כמעט בחינם, ומשפחת תשובה מגישה לנו את חשבון השמירה על מה שניתן לה בחינם. הכבלים האלה, יאיר, כבר לא שקופים. הם הכי גלויים. ואפילו אתה לא רואה אותם.
אל תקרא לנו שוב "אחיי העבדים". יאיר, העבדים מתעוררים ורואים את הכבלים. מי שלא מצליח לראותם כרגע זה אתה. אז מי כאן העבד?
מי כאן העבד? הפחד הגדול ביותר של האדם לא מגולם בכישלון, אלא דווקא בהצלחה. הפחד הגדול ביותר שלנו לא נמצא בחולשה שלנו, אלא דווקא בעוצמתנו. העוצמה הגלומה באדם יכולה להביא אותנו למקומות שלא העזנו לחלום עליהם, וכל מה שמבדיל בין ההצלחה לכישלון הוא החלום והתעוזה. הכל ניתן לשינוי, וזה בדיוק מה שמפחיד אותנו כבני אדם.
אנחנו אוהבים את הקבוע, הברור, החזוי מראש, את המוכר והידוע.
אבל שום מגלה ארצות לא היה מגלה דבר אילולא לקח את הסיכון ועזב את הנמל, הפליג בלי פחד, ולמרות שחשב שהעולם שטוח והספינה עלולה ליפול לתהומות, המסע נמשך והעולם התגלה ככדור עגול. מהאטמה גנדי לא רצה לחיות תחת הכיבוש הבריטי הנאור, והוביל מהפכה בלי אלימות. נלסון מנדלה ישב עשרות שנים בכלא, אבל הוציא את האפרטהייד מדרום אפריקה וחיסל את העבדות, סגר לגזלנים את מכרות הזהב ושיחרר את הלבנים מהעול הגדול של תפקיד העושק.
דוגמאות מעוררות השראה לא חסרות לנו. מה שחסר הוא העוז להישיר מבט אל המראה ולומר בגלוי: עבדים לא משתחררים מעבדות כל עוד התודעה שלהם מכתיבה להם את כללי המשחק שבמסגרתם הם עבדים. כולם שבויים במשחק שגוי, גם מי שנתפס היום כמי שעומד בראש מכונת השעבוד והעושק.
השחרור מתחיל בדפוס החשיבה והפעולה הפרץ הטבעי ביותר שנוצר מדיכוי וכיבוש הוא הפרץ שיוצא לרחוב ונותן להמונים את התחושה שהם לא לבד. זהו תפקידה של ההפגנה. כשמה כן היא, מפגן כוח ותו לא. את השלב הזה עברנו. תודה למי שהוביל את ההפגנות הגדולות לפני שנתיים. הבנו כולנו שאנחנו הרוב ואנחנו לא לבד בתחושה שמשהו כאן לא כשורה. הבנו. מיצינו. אנחנו לא לבד.
מה הלאה?
אם לא הפגנות, אז מה כן?
שינוי!
איך משנים? מה משנים?
שינוי כזה הוא דבר מורכב. השינוי עובד על ציר זמן ארוך, והוא מורכב מהמון שינויים המשתלבים יחד ויוצרים שינוי גדול ארוך-טווח. השינוי מורכב ממיליונים של אנשים שמשתנים במהלך הדרך, ובשינויים שממשיכים להתפתח שוב ושוב, והבשורה ה"רעה" היא, שזהו שינוי מתמשך ואין לו נקודת יעד שנראית כמו פסגת הר, כזו שאם הגענו אליה, אפשר לחזור לנוח ולצפות שהדבר הנכון יקרה מעצמו.
מורכב? מעורפל?
אז הנה מקום להתחיל ממנו.
1. שינוי במבנה השלטון, באופן שהחתול השומר על השמנת יהיה מורכב משני חתולים. החתול שישמור על החתול שישמור על השמנת. הפרדת הרשות המחוקקת לשני בתים. הבית העליון יקבע תוכניות ארוכות-טווח ויפקח על הביצוע בידי הבית התחתון. לא נשרטט כאן ועכשיו את כל המבנה, רק נשים את התשתית הרעיונית. הרבה יותר קשה, עד כמעט בלתי אפשרי, לקיים הפרדת רשויות כאשר הרשות המחוקקת היא גם המבצעת, והיא מסרסת את האופוזיציה. יש פתרון מבני-תשתיתי לבעיה שהעולם הדמוקרטי כולו סובל ממנה.
2. השלטון לא מוותר בקלות על הבלעדיות על הכוח. מה יגרום לכנסת להסכים לחלוק את כוחה עם בית נבחרים מעליה, כזה המכתיב לה תוכניות ארוכות טווח? התשובה פשוטה מכפי שניתן לדמיין. אנחנו. הכנסת היא שיקוף שלנו והיא מתמנה לתפקידה כי כך החלטנו. אם נחליט שזה יתנהל אחרת, זה יתנהל אחרת. יש כמובן דרך לכפות על הכנסת באמצעות השפה שנבחריה מבינים, שפת הכוח. ויש דרך לעשות זאת באופן חוקי וללא אלימות, ללא הפגנות וללא עימות.
הפגנות כוח זה לחלשים. רק החלש משוויץ שהוא חזק. החזק באמת פועל בשכל ומתוך עוצמה. לא כוח אלא עוצמה. כאשר גנבו את ים המלח או את הגז, לא עשו את זה באמצעות הפגנות. זה נעשה בשקט, בחוכמה (ובנבזות), אבל בלי מפגני כוח. הגיע הזמן לקפוץ כיתה. לא מכיתה א' לאוניברסיטה, אבל לכל הפחות לכיתה ב'. השנה כבר היינו אמורים להיות בכיתה ג', ואנחנו עדיין מתעקשים על כיתה א' עם "הפגנות". הגיע הזמן לקפוץ כיתה.
"אחיי העבדים", אנחנו לא עבדים. העבד הוא מי שחושב שאנחנו עבדים.