השנה היא שנת 2003, קיץ חם ולח כמו שרק ישראל יודעת. על כביש אספלט צועדת ויקי כנפו, אישה חד הורית המוגדרת ,על-פי חוקי המדינה, המעמד החלש.
"מאבק העניים" של כנפו עורר גלים, המחאה החברתית הראשונה, שדרשה, ביקשה והתחננה לממשלה, לא לטוס לחו"ל ולא לרכוש דירה אלא, בשפה פשוטה, שלא יקצצו לה בקצבאות או בהבטחת ההכנסה.
התקשורת סיקרה יום אחרי יום והקהל בבית צקצק בלשונו והניד את ראשו באי הסכמה על חוסר הצדק הנעשה עם החלשים. אחרי הכל, הזעקה של האדם הפשוט מאוד נוחה כשצופים בה מכורסת הטלוויזיה בדירה שכורה בתל אביב או כשדנים, בבית קפה על קיפוח השכבות החלשות.
עברו ימים, שבועות וחודשים וכנפו וחבריה, הבינו שהקהל מאבד עניין והממשלה כבר הסבירה לציבור המסופק שזהו מצב זמני, בלית ברירה, שיטופל בעדיפות ראשונה. בכוחות אחרונים ניסו המוחים לשנות את הסיסמא כבר לא "מאבק העניים" אלא "המאבק שלנו", של כל הציבור הישראלי.
לא רחוק משם, צופה בחדשות הערב זוג צעיר בסלון דירתו השכורה. "הם עדיין צועקים שם במאהל בירושלים?" צועק הבעל לאשתו, ריקי, במטבח. "כן" עונה ריקי וממשיכה "הם חושבים שהמדינה צריכה לממן להם את קופסאות הסיגריות". "אין להם גבולות", מכריז הבעל, "אין לה איך לגמור את החודש אבל לצבוע את השיער, לשים תכשיטים ולעשן קופסה ביום היא יכולה" סינן בין שיניו.
קולות מעמד הביניים הישראלי החלו משתנים ככל שזה פגש יותר ויותר בניסיון להשוות בינו לבין המעמד הנמוך.
כל עוד מדובר בבעיות "שלהם" תמך המעמד במחאה - כנותן צדקה לעני. איש לא הרים גבה או שאל לאן דורשי הבטחת ההכנסה נעלמו, ומאחר שגלי הרייטינג הוסתו לתוכניות ריאליטי מעניינות יותר, כך גם חלף הסיקור התקשורתי.
קיץ 2013 בפתח, "מחאת העניים" הפכה ל"מחאה חברתית", ציבור הבטחת ההכנסה, אם מישהו תוהה, נשען היום על חלוקת מזון במעונות לציבור נזקק. ריקי כהן ובעלה הפכו לזוג שמפרנס את עצמו אבל לא גומר את החודש, זוג שכשהוא רוצה להצליח לישון בלילה הוא לוקח עוד הלוואה ובבוקר הולך לספר שיצבע את השערות הלבנות שצמחו מדאגה וחרדה יומיומית.
ריקי כהן, כמו רוב הצעירים שהשתייכו פעם למה שנקרא "מעמד הביניים", מבקשת לפנות לעזרת ההורים, אבל אמא שלה כבר בת 50 ושוק העבודה רואה בה כלא רלוונטית ואבא מנסה לשרוד עם העסק שפעם היה מצליח אבל מאז העלו שוב מיסים, המחירים קפצו וכבר אין קונים וממילא היא כבר ביקשה מספיק ולא נעים כי בכל זאת יש לה עוד שני אחים צעירים שגם זקוקים לסיוע משפחתי.
הפעם, כשריקי כהן וחבריה צופים בחדשות הערב, הם שומעים את קולות המחאה, רק הפעם זהו קולם שלהם. ממסך הטלוויזיה הם שומעים את הקולות קוראים: "הם עדיין צועקים שם במאהל בתל אביב? אין להם גבולות! על פניו הם לא גומרים את החודש אבל שכירות במרכז הארץ, סמארטפון ורכב צמוד הם כן יכולים".
לא רחוק משם, יושב מעמד הביניים החדש, זוג המרוויח יחד כמעט כפול מריקי כהן ובעלה, יושבים בסלון ומצקצקים בלשונם ומנידים את ראשם באי הסכמה על חוסר הצדק הנעשה למי שהיה פעם מעמד הביניים.
אחרי הכל, הזעקה של האדם הפשוט מאוד נוחה כשצופים בה מכורסת הטלוויזיה או כשדנים, בבית קפה, על קיפוח השכבות החלשות. מזל שהמצב הזה זמני, הם חושבים, אין ברירה, יטופל בעדיפות ראשונה אמרו והחליפו ערוץ לתוכנית הריאליטי החדשה.
