סוף, סוף איש שמאל שמתעורר למקרא ביקורת על השמאל הישראלי, שהלך בדור האחרון וסטה מדרכו הציונית המקורית, עד שהפך בלתי-רלוונטי, שנוא ומוכה פוליטית בקרב שכבות רחבות של הציבור הישראלי-היהודי.
דבריו של דרור פויר, שבהשראתם ממציא שיזף את התיזה החדשה במאמרו, אינם חריג ולא במקרה גם אני מזדהה עם מרביתם. הפעם אינני בא לחזק את דרור פויר, אלא לבקר באופן ישיר ופרטני את עיקרי "תיקון חצות" של שיזף.
בימים אלה, ערב החלטת ה
ממשלה, הפעם בהכוונת שר האוצר
יאיר לפיד, על תקציבי 2013 ו-2014, מקבלים הדברים הבאים תוקף מחוזק.
ראשית, תקשורת טובה אינני יודע היכן למד שיזף תקשורת בכלל ותקשורת טובה מהי בפרט, אבל אני דוחה מכל וכל את הגדרתו למהותה של תקשורת טובה. תקשורת מרגיזה היא ההיפך הגמור מתקשורת טובה, משום ש: א. תקשורת מרגיזה בדרך כלל איננה מאוזנת; ב. תקשורת מרגיזה אינה אובייקטיבית; ג. תקשורת מרגיזה אינה רציונלית - היא פונה ליצרים; ד. תקשורת מרגיזה אינה מבחינה בין דווח, ניתוח וויכוח לבין הסתה, או בין מסירת מידע לבין הבעת דעה (חולי פוסט-מודרני טיפוסי); ה. תקשורת מרגיזה היא לרוב תקשורת מנכרת, וככזו היא מעוטת-השפעה חיובית (שכנוע) בחוגי מתנגדיה וקצרת השפעה - לאחר שהבנת מה באמת אתה קורא, הופך הניסיון להבין לניסיון לחפש ולמצוא את כל השקרים וה"באגים" המשובצים בה. ו. תקשורת מרגיזה מסיטה את הדיון מהבעיה למדיינים ובכך מחטיאה בגדול את המטרה היסודית של תקשורת טובה.
אילו דיבר שיזף על הצורך שתקשורת טובה תהיה מעוררת למחשבה, תמשוך את הקורא להתעמק בנושא ולהרחיב את ידיעותיו ותובנותיו ועל רצון לעורר שיח ציבורי עירני בנושא הדיון - יכולתי להסכים עימו. אולם בהצגה הנחרצת והשגויה שלו כבר בתחילת דבריו, הוא מבטא חוסר הבנה יסודי של מהות התקשורת ותפקידה הציבורי, מחטיא בגדול את המטרה.
משהו על הכלכלה והמחאה לאחר שהתחיל שיזף את מאמרו "ברגל שמאל", הוא גם ממשיך בכך לכל אורך הדרך. החל מהפסקה השנייה של הדברים, הוא מציב עצמו במעמד ובתפקיד של מוכיח בשער, וממקד את הדיון בקבוצת ה"אתה בחרתנו" של השמאל ההזוי בישראל. ומתוך שהוא שבוי בסיסמאות שגרתיות לזרא, הוא אינו מבחין ששורשי המחאה החברתית הם במדיניות העבר של השמאל בישראל. השמאל דאז הוא שבנה את המבנים, הקונספטים והמערכות שלאחר מכן כשלו וכיום הולכות וקורסות לאחר שממשלות ישראל לדורותיהן לא הצליחו להתמיר את הכלכלה הסוציאליסטית של הדור הראשון לעצמאות לכלכלת שוק אפקטיבית, שיכולה וצריכה להתמודד במציאות הגלובלית ובפוליטיקה העולמית העכשווית. השינויים החלקיים והלא תמיד מוצלחים הם תוצאה של פשרות פוליטיות פנימיות, שהן עצמן תוצאה של אילוצים קואליציוניים ואינטרסים סקטוריאליים, שבינם לבין השכל הישר והצרכים האמיתיים, המרחק בדרך כלל רב מאוד. כשל ההתאמה הוא רב-ממדי ונוגע לכל רבדי החברה והכלכלה, החל מיצירת והנחלת תרבות של יזמות שלא השכילה לשמר ולפתח נכסים מקומיים לכלל תשתית תעסוקתית מתקדמת, עתירת ידע ובעלת יכולת להעניק לעובדיה תמורה הולמת לעבודתם. הכשל עובר דרך חינוך ולימוד התואמים שוק הייטק מודרני, וגיוס עובדים מקומיים להפעלתו, והמשך בהחלפת פעילות כלכלית עתירת עובדה ומעוטת הכנסה בכלכלות עתירות הון וידע, מעוטות עבודת כפיים ועתירות הכנסה.
כאשר מוקד ומרכז הכובד של הפעילות היו צמיחה ואיזון תקציבי כתנאי להתמודדות הכלכלית - דהיינו: ראיית המשק דרך עיניים של כלכלנים, במקום ראיית הציבור והעובדים כמוקד הפעילות המשקית, באותו משק עצמו - נכשלו ממשלות ישראל גם בהבטחת חלק הוגן לעובדים בתוספת העושר הלאומית לאורך זמן. אם הייתה שגיאה במדיניות נתניהו כשר אוצר וראש ממשלה, זו שגיאתו העיקרית. זו גם השגיאה של רוב משקי הדמוקרטיות המערביות העשירות, משום שמול החמדנות של מחוללי הכלכלה הגדולים, לא עמד כוח מאזן חזק לא פחות, שהוא הציבור והבטחת חלקו וזכויותיו בעושר הלאומי. איזון לא חייבים לעשות בדרך של סבסוד ותשלומי העברה סוציאליסטיים שלהם נלוות הרבה רעות חולות שעל טיבן עמדנו כבר בעבר. אפשר לעשות זאת גם באמצעות רגולציה רציונלית של המשק ושמירת האיזונים-היסודיים בו במסגרת כללי משחק גלויים וידועים היטב. אין ספק שאלה הם כשלים על-פי כל אמת מידה אובייקטיבית, הרואה באדם את הסיבה המרכזית לקיומן של מסגרות מסדירות כמדינה וכלכלה, מבלי שהיא מחבלת במסגרות המסדירות עצמן. המחאה החברתית של קיץ 2011 כשלה בהבנת יסודות אלה והתנהלה בדרך ילדותית שבין דרישה מהסוג "גם אני רוצה...", לבין שיח הזוי על מהפכנות סוציאליסטית.
"שיח מתקדם" השמאל הישראלי סבור זה הדור השני ויותר, מאז כשלונו הקולוסלי בהנהגת המדינה במלחמת "יום הכיפורים", שהתרופה האולטימטיבית לכל הבעיות היסודיות שלנו היא "דיבורים יפים" - "שיח מתקדם", כפי שהדברים מכונים בחוגים פוסטיסטיים מסוימים. באתי לומר כאן, שזהו - זה לא!
שלום אינו נוצר משום שמישהו או מישהם אומרים את המילה "שלום" שלוש פעמים ביום, או עשר פעמים ביום. צמיחה אינה נוצרת מפני שאומרים מספר פעמים ביחידת זמן "צמיחה". "צדק חברתי" אינו לחש-נחש של יודעי ח"ן או של "משמרות מהפכה" שצועדים ברחובות עם שלטים צבעוניים שעליהם כתוב "צדק חברתי". מי שמבקשים להיות רציניים, אינם יכולים להסתפק בסיסמאות. עליהם לבוא לציבור ולהראות "ברחל ביתו הקטנה", כיצד הם מציעים לעבור ממצב נתון - שלכל הדעות יש פו פגמים קשים - למצב חדש וטוב יותר, מבלי לשבור ולהרוס את הקיים דוגמת הנעשה במצרים, למשל. לרשותנו לא עומדת הפריבילגיה המצרית "להשתגע".
ראשית, יש להגדיר מהו המצב הרצוי בתנאי ומונחי מדינת ישראל, משום שאנחנו איננו סקנדינביה - לטוב ולעוד יותר טוב. וכן, מה פרושו של צדק חברתי בישראל 2013 ?! מתי אנו רוצים להגיע למציאות שרובנו מסכימים שהיא ה"טוב יותר" הריאלי, שהרי ברור לכל שוטה וקטן שזו אינה מלאכה לשנה אחת? כמו-כן סביר להניח שאף אדם מציאותי אינו מניח שבמצב "הטוב יותר" לא יהיו טייקונים בישראל, לא יהיו רבדים כלכליים בחברה, או לא יהיו מי שירוויחו שכר חודשי גבוה פי X מהשכר הממוצע במשק. השאלה הבאה שיש להשיב עליה היא מהם התהליכים שיש להתניע בכדי להגיע ליעד. ובחלטה זו שלובה החלטה נוספת, לא פחות חשובה וקשה - אילו בחירות נצטרך לעשות בין החלופות המובילות לתוצאה הרצויה, שהרי יש דרכים לא מעטות "שמוליכות לרומא"...
לאחר שיודעים מה המטרות ובאילו אמצעים רוצים לממשן, נותרת על-כנה השאלה כיצד מגשימים זאת במערכת הפוליטית הישראלית?
הכרעה זו היא הביטוי האמיתי לפטריוטיות ישראלית, משום שמי שעיניים בראשו יודע שמדובר בדרך לא קצרה ולא פשוטה, מדובר באי-וודאויות רבות ביטחוניות ואחרות. ואם חרף כל אלה הוא מוכן לטובת הכלל והמדינה ליטול סיכונים, בתנאי שיובל ע"י מנהיגות ראויה - אמינה, אחראית, הוגנת, ישרה, שיודעת מה היא עושה ומדוע ומוכנה לקחת סיכונים אישיים ופוליטיים - אזי לטעמי הוא פטריוט אמיתי. ואוי לפוליטיקאי שיבגוד בו...!!
"בתוכנית הגדולה" של שיזף, לכל הדברים הללו שהם התוכנית הפטריוטית האמיתית, אין כמעט או בכלל זכר. שיזף עדיין עוסק באיכות הסביבה, בסוציאליזם, בכיבוש מדומה, שיוויון אוניברסלי, תרבות, אסקפיזם תל אביבי, תיאטרון פוסט מודרני וספרות ואקדמיה פוסט-ציוניים - את אלה הוא מסווה בלהג רב ובסיסמאות סרק. רוב הדברים הנ"ל הם אכן יעדים רצויים, בחלקם חשובים מאחרים, אבל במצב הקיים הם אינם גולת הכותרת של העשייה. גולת הכותרת הייתה ונותרה אותן תביעות שעלו בתחילת המחאה של 2011 - דיור בר השגה, הכנסה פנויה המאפשר קיום בכבוד לאנשים עובדים, צימצום פערי המעמדות הכלכליים, וחינוך איכותי לכל.
לסיכום פטריוטיזם אמיתי אינו בחירה חופשית, אמורפית, אידיאלית של יעדים שמעטרים אותם בשפע מלל של צדקנות וחשיבות עצמית, אלא הרתמות בעיניים פקוחות ובלב חפץ לעשייה שרוב הציבור רואה בה צו השעה, חרף קשייה וסיכוניה, והוא מסמיך את מנהיגותו הפוליטית להוליכו לקראת יישומה. מבחינה זו שיזף וחבריו לדעה ולהשקפה הם כיום שולי המחנה. חלקם בוודאי גם אוהבי
הארץ, אך בניגוד לעבר, אין הם נושאי דגל הפטריוטיות, למרות תרגילי הפרשנות האינטלקטואליים שמנסה שיזף לעשות במאמרו. מבחינה פטריוטית, צודקים הימין והמרכז משום שהם עוסקים בעיקר לעת הזו, ואילו אבירי השמאל יושבים באופוזיציה, "מחכים למשיח" הפוליטי שיגאל אותם משם ובינתיים מסתפקים בחלומות באספמיא.
