מוטי לרנר, שהיה רחום וחנון כלפי קסטנר במחזה שהעלה בתיאטרון הקאמרי לפני עשורים, הפך במהלך העיתים לחד ושנון ואפילו נועז מתמיד. ביקורתו כלפי כולם נוקבת מכפי שהעז חנוך לוין אי פעם. היא לא אישית, כלפי אישים מסוימים, אלא כלפי התהליכים שעוברים על החברה הישראלית, כשהפעם - הוא מסמן את הקצוות הקיצוניים משני הצדדים. בכך הוא עשוי להיות הנביא שבשער, המתריע מפני הקצנה בין הפלגים השונים, וכנגד השנאה היוקדת שעלולה להביא לחורבן מלא. אף אחד לא יוצא נקי מפני ביקורתו. בבית-חולים לחולי נפש, הלומי קרב, מעלים הצגה, בה משתתפים 12 חוסים (מספר המזכיר את 12 השליחים של ישו או 12 השבטים), וכן מנהלת האגף ואיש הביטחון. לכל אחד שם, וכן שם הדמות שהוא ממלא בהצגה. מתוך סערת הרגשות שנושא ההצגה מסעיר את "השחקנים", המציאות שלהם והסיפור הטעון מתערבלים לאחד, עד כי קשה להפריד בין המציאות והדמיון. כולם פגועי הלם ממלחמות ישראל השונות. אחד מהם, אליהו (שי רוזנפלד) מאושפז מזה 40 שנה, מאז מלחמת העצמאות. הוא משחק את הרב שכולם מחכים לדברו, כיצד לנהוג בכל מקרה. כעין שופט-על. למרות שהקיצוניות שלו ושל החרדים לשמירה על הלכות שאינן כתובות בתורה, ממש מצליחה לעצבן ולהצחיק כאחד את הקהל המאוזן. בין החוסים בולט מאוד יודה, ראש האופוזיציה (אביב לוי) המשכנע בלהט דיבורו וטיעוניו החכמים, שהכוח הוא שיקבע את גורל השלום, ולא הרפיסות והויתורים על אדמת המדינה הם שיפיסו את דעת המתנכלים לקיומינו, ומהם ודאי שלא יצמח שלום. מולו ניצב ראש הממשלה, ששמו לא נזכר - אך ברור שהכוונה ליצחק רבין, שבסוף ההצגה - בתוך ההצגה נרצח - גלעד פרידמן כ"בינדר". גם הוא עושה את תפקידו בשלמות, ורוכש את אהדת שומעיו, אך הדברים שמטיחים בו מתנגדיו, הן מהימין והן מהחרדים - מגלים את חולשתו האמיתית - פחדנותו ורפיסותו, עד כדי איזכור ברמז על נטייתו לברוח מכל יריה (רמז עבה למה שקרה לו במלחמת העצמאות, ובמלחמת ששת הימים). מה שמעביר את הצופים לטיעוניו של יודה. הדמות המרשימה ביותר מבין כל השחקנים היא של טליה (שרון רוזנבאום) שמפליאה במשחקה כמו בשירתה, הן כפתיינית כרונית, שכל הגברים על הסט כבר היו איתה, והן כדמות אבלה בטקס הקבורה, כשהיא כבר ללא כל הרמזים המיניים והלבוש האירוטי מתחילת המחזה. כך גם מגלמת יפה יעל הוד את "שולמית" הדתיה, שזועקת את כאב המתנחלים, המקריבים את חייהם, ילדיהם וכל מה שיש להם - לאלוהים ולמדינה, בלי להתחרט, ובכל המסירות. המחזה מלא בדמויות עסיסיות ומגוונות, כמו "מנדל" (עידו ולטר-גרינברג) כאוהד כדורגל מושבע, שגם בשגעונו לא שכח את להט הקשר לכדורגל; יפתח ארז המרשים בקולו ובמראהו כ"אבי", במיוחד בסצינת הפיתוי של טליה את אבי, ללא מילים ואומר - ושצורף לצוות כשחקן חוץ, מהיותו בוגר הסטודיו של ניסן נתיב; גדי מגרם כיועץ המשפטי, על כיסא הגלגלים והזקוק למורפיום שלא ניתן לא במינון המספק; בוריס גורליק כ"יגאל", שגם נרצח, ובהמשך, גם רוצח את ראש-הממשלה, לאחר שטחנו היטב את ראשו; איתן כרמלי כראש השב"כ העיוור, לעג וביקורת חמורה על תקינות פעילות השב"כ; אדווה פרס כ"לולה" מנהלת האגף; וכן רותם אבגי, קרן מהלל וולדי פלייר כאיש הביטחון, בתפקידים זעירים עם תנועה, אך ללא מלל כמעט. ואם בתנועה עסקינן - הרי מעבר לבימוי המצוין של רועי הרץ-רוסו, משדרג עיצוב התנועה של גיא אלון הנהדר את כל הקברט המועלה לעינינו לדרגה של חוויה. כל אחת מהדמויות בקטעי התנועה במיוחד, מעוצבת בתנועה מיוחדת לה בלבד. כך יוצר אלון עושר וויזואלי, בנוסף ליכולת המשחק המעולה של כל השחקנים כאחד, ולטקסט בעברית הכה נפלאה שמוטי לרנר שיבץ בה קטעים בעברית תנכית מרנינה. את המוזיקה המקורית היפה חיברה גם המלווה את ההצגה בנגינת הפסנתר - אנסטסיה סדומסקי. את עיצוב התלבושות הכה מיוחדות, התפאורה המיוחדת והאביזרים עיצבה מריאלה פיבניקה. פשוט מלאכת מחשבת של הצגה. יצירה נוקבת, ש"יורדת" על טפיליותם של החרדים, על רפיסותם של השמאלנים, על הרבנים שלכאורה הסיתו את יגאל עמיר לרצח בגלל הפולסא די נורא שהכריזו על יצחק רבין, בקטעים שלעיתים גרמו לי לצחוק ללא הרף. כי הקריקטורה שלרנר מעמיד בפנינו עושה את העבודה. יצירה שראוי להציגה בכל רחבי הארץ, ולמחזאי מגיע ציון לשבח, אם לא פרס התיאטרון או פרס ישראל.