קן הקוקייה

מובן ש"קן הקוקייה" אינו מאת אורי שרגיל אלא מאת קן קיזי רב-העוצמה. הסיפור זכור לנו בעקבות סרטו עטור הפרסים של הבמאי מילוש פורמן עם ג'ק ניקולסון בלתי נשכח ואחות ראשית גדולה ומבעיתה, גברת ראצ'ד, שאיני מסוגל גם היום להגות את שמה כדי שלא תבוא להטריד אותי בחלומותיי... קן הקוקייה, למי שלא הפנים, הוא העולם הנורמטיבי שבו אנחנו חיים ונאנקים. זה העולם המדויק לחלוטין במימדיו ובעוצמות תעלוליו, ורק הצבעים שונים במקצת כדי שנוכל להבין את ההדגשים שבתוך הערפל העוטף אותנו. עדיין נותר בנו מעט שכל להבין – להרגיש כבר מזמן חדלנו. גם אם תפסיקו את המוזיקה של החידלון הזה עדיין נמשיך לרקוד לפי חליל קסמים שהפעם אפשר לכנותו גלובאליזם. פעם הזבל הזה כונה מהפכה צרפתית, אביב העמים, קומוניזם, מנדבושיזם, פאשיזם, טרוצקיזם, נאציזם, מאואיזם ועכשיו זה מעטה דק של הומניזם, ליבראליזם, זכויות אזרח, חופש ביטוי, פמיניזם וכל מיני אגמי-בירבורים על גרעין קשה של גלובאליזם טורף, ציאנידי. כן, במהלך השנים איבדנו את התום שלנו אבל לא את הטמטום ההיולי, המובנה בתוכנו. השבוע בעקבות מתקפת הביטחון העצמי שהפגין יאיר לפיד כלפי החרדים באה לבסוף סופת הזעם של כל שכבות הציבור המוכה, ודחפה את שר האוצר לפינת הזירה, הטיחה את כפפות האגרוף שלו בפניו והשליכה את המגבת אל תוך הזירה. לפיד מובס, עדיין מחייך אלינו במיטב מחלצות הפייסבוק שלו, מתנדנד בפינה כמו תלמיד שלא הכין שיעוריו ומתעקש שעשה זאת למעננו. זה מה שהזכיר לי את קן הקוקייה ואת מקמרפי אדום השיער החובט ונחבט ללא הרף כדי להשיג מנהיגות. בספר שיצא לאור בהוצאת זמורה-ביתן מתוארת בעמודים 146-142 סצנה שבה מנסה מקמרפי הדייר החדש להנציח את מנהיגותו בקן בהימור נועז המרגש את כל קרציות הבית. הוא מתכוון להרים את מתקן ההתזה העשוי בטון וברזל. זה בערך רבע טון, אומרים הזומבים יושבי הבית. מקמרפי מנסה לעורר עימות עם חדלי האישים והאש, ומצהיר, אתם מתכוונים לומר שאני לא מסוגל להרים את המתקן המצ'וקמק הזה? הוא מנסה לעורר גל הימורים ומצליח לרגש את הקהל. לדעתם זהו מעשה נמהר כמו ההימור שלו על האחות הראשית הגדולה. הם כולם בבת-אחת ניגשים לחתום על שטרי חוב להתערבות. עכשיו ההצגה הגדולה. מקמרפי מרחיק אותם מהמתקן כדי שלא ישאבו את כל החמצן שהוא צריך לשרוף בעת ההנפה. כלומר, האיש מביים הצגה שלמה ומרגשת עם סיום עלום. כולנו מוקסמים, הצופים והקוראים. ואז הוא ניגש אל מתקן ההתזה ומנסה להניף אותו. אני מציע לכם לקרוא את הקטע הזה. רק בשביל הרגעים האלה, כשאגלי הזיעה מבצבצים על מצחו של מקמרפי כדאי לקנות את הספר יחד עם תקציב המדינה שפרסם לפיד - לקרוא בתענוג. הוא לא מצליח. כלומר, הוא אוהב עד כלות להימצא בעין הסערה, לבעוט ולהיבעט. לרגע הם חוששים שהוא הולך לעשות את זה ונשימתם נעתקת כי מדובר פה בהון עתק. ידיו נשחקות אבל המתקן לא זז והוא מפסיד את כספו. הוא משליך את השטרות שהפסיד לעבר הקהל הצוהל ויוצא מהחדר. בפתח הוא עוצר לרגע. זהו הרגע שבו אני רואה מול פניי את פרצופו של לפיד מאיר. הוא אומר, אבל ניסיתי בכל זאת. לכל השדים, אין ספק לעזאזל שלפחות את זה עשיתי, נכון? עכשיו טוב לכם, זומבים?

האינדיאני

עדיין בקן הקוקייה. את הסיפור הזה מביא לנו מומיה אינדיאני ענק שמקמרפי, במטה הקסמים שלו, עורר לבסוף לחיים. האינדיאני הזה שבק חיים ביום שבו הממשלה כפתה על אביו הצ'יף למכור את הכפר שבו שכן ולמשכן את השבט כדי לאפשר הקמת סכר במיליון דולר. תושבי הכפר לקחו לבסוף את הכסף ושתו אותו. גם הצ'יף. בנו הפך למומיה ונאלם דום. החיים נשאבו מתוכו. גם הקטע הזה מדהים ומזעזע בפשטותו. המומיה שלנו מתאר לפני מקמרפי את המצב במילים צרודות ושורטות כסרפדים. מתאר כיצד הפך הצ'יף הגאה לצוואר בקבוק מטפטף מי-אש. מקמרפי מתקשה להבין. הם רצו שיבין שמחכים לו דברים יותר גרועים אם הוא לא יחתום על הניירות וימסור הכל לממשלה, מסביר האינדיאני בעמוד 239. מקמרפי שואל את האינדיאני השתקן, מה הם רצו שימסור לממשלה? הכל. השבט, הכפר, המפלים... מקמרפי נזכר באפיזודה הזאת שהתרחשה לפני המון זמן. עד כמה שזכור לו השבט קיבל סכום עתק. מה אפשר לשלם על אורח חיים? שואל האינדיאני, מה אפשר לשלם על מהות של אדם? אני שואל אותך, מר לפיד, אתה ברצינות חושב שתכניע את החרדים ותהפוך אותם לקוקה-קולה לייט? אם זה מה שנותן לך ולנו את טעם החיים – אני מרחם על כל יושבי הבית.

שמעתי במעלית

בסופרמרקט ליד דלפק המיחזור עמדה אישה בגיל העמידה ושלפה מתוך תיקה ארבעה בקבוקי בירה ריקים ושישה בדלי סיגריות מעושנות. מה זה? שאלה הקופאית בצד השני. פרלמנט, אמרה האישה הממחזרת, אני רוצה קופסה חדשה.