"ימים של חסד"

(ע' 9) ..."הַר נָמוּךְ, אֶפְשָׁר לוֹמַר "הָרוֹן" יָתוֹם./נִצָּב בֵּין שְׁנֵי בִּנְיָנִים וְהָרְחוֹב/אֲשֶׁר תַּחְתָּיו, מַחֲזִיק חָזָק שֶׁלֹא יִפֹּל עָלָיו"...//..."וְעַכְשָׁיו הוּא מֻקָּף גָּדֵר סָבִיב סָבִיב אָסוּר בִּכְבָלִים, מוּבָל. אַף הוּא/יִהְיֶה לְמִדְרָך לְבִנְיָן חָדָשׁ וּגְבַהּ-קוֹמָה וְלֹא עוֹד עֵשֶׂב פֶּרֶא וּמִשְׂחַק/הַמַּחֲבוֹאִים, מוּל חַלּוֹן הַמִּטְבָּח שֶׁהָיָה אַף הוּא בִּנְיָן אַחֵר,/זִכָּרוֹן לְהַר אֶחָד"... ניתן לחוש במשפט הנ"ל את הגישוש אחר 'המקום' - (בית ותכולתו - חצר וסביבתו). אותה הממשות שהייתה נחלת הילדות. לצד 'ההשלמה' שהעולם כמנהגו נוהג, ומתחלף ומשתנה ללא הרף. היום האדם בונה בית, מחר אדם אחר יהרוס אותו ויחליף אותו בבניין. והאדם, הוא רק 'אורח' המנסה ללא הרף להטביע חותמו במעשיו ובהגותו. לעיתים, התרחיש עצמו נעלם מהסביבה, אולם הפעולה נחרטת בזיכרון הקולקטיבי (בין אם זאת פעולה חיובית, או פעולה שלילית). 'הזיכרון' 'וההזכרות' המתקיימים כל העת זה לצד זה (בחלל ישותנו הפנימית) מתדפקים ללא הרף על לוח לבנו. ובפרט, כאשר 'החומר' (אותו מצרך בסיסי של קיומנו ישנו ומשרה ביטחון). דווקא אז, מתעוררים 'צרכי הרוח', ודורשים מאתנו מענה. מחד - לסוגיית יישור הדורים והשלמה עם העבר. ומאידך ההזדקקות להישען על קופסת הפלאים של: 'הישגים; ניצחונות; והצלחות' שהיו לנו, ומשם לשאוב 'עידוד וחיזוק' להמשך. בקובץ שלפנינו, נמצא רסיסי עולם טעונים בדילמות המחפשות אהבה. בד-בבד נמצא גם עולם מובנה ומתחדש, מלא עד גדות בגעגועים ובכמיהה; בחלומות ותקוות - אשר במהותן שואפות להגשמה. ביצירה הגדולה מכולן (ע' 12-14) נמצא נגיעות דרמטיות קרובות- ומרוחקות של 'היזכרות'. מקורם - 'בחסר ובריק' של ילדות, אשר אינם מרפים (לעיתים 'ההיזכרות' שוטפת. לעיתים היא מקוטעת). עולם ילדות זה, מנותב אל תוך חיי קהילה בה קלועים נורמות ומשמעת חסרת פשר (פרק 5 בשיר) פותח: ..."וְכֻתֹּנֶת, וְחַלּוֹן הוֹלֵךְ לְמִדְבָּר צָחִיחַ/כְּשֶׁהוּא צוֹפֶה אֶל פְּנִים/בִּקְרִירוּת בַּת חָמֵשׁ"... באמירה חזקה זאת פוגשים בצומת של 'אין מעבר' משני עברי המתרס. דהיינו, מאותו חום מדברי (קיצוני), אל קור פנימי (קיצוני, לא פחות). הדברים מובילים 'לאין חיבור'. הדימויים הקיצוניים של 'חום-קור', הם חלק מהוויית ילדות בו קלועה נפש ילדה בת-חמש, בעודה מלקטת פרורי עברה באמצעות מקום הנקרא: 'כפר יחזקאל'. 'הנתק והנטישה', מהווים אפוא סמל תמידי למאבק גורלי המתחולל ללא שליטה. (פרק 9 בשיר) מודיע: ..."אִמָּא בָּאָה וְשׁוֹקוֹלָד./בֹּשֶׂם פְּרָחִים מַבְטִיחַ חֲלוֹם / וְשׁוֹקוֹלָד עַל צִפֹּרֶן/מַדִּיף גַּעְגּוּעַ"... אצל ילדה בת-חמש, לא תמיד ברור - באם 'הגעגוע' נוטה יותר כלפי: 'האֵם', או כלפי: 'השוקולד'. (כנראה לעולם גם לא נדע. שכן, המשפט מחבק באותה נשימה גם 'אֵם', וגם 'שוקולד'). בהמשך השיר (פרק 11) ישנו הסבר: ..."הַמְטַפֶּלֶת 'פָּאשָׁה' מְחַבֶּקֶת אַהֲבָה לִילָדִים/אֲסוּרִים מֵהוֹרִים"... האם אותה ילדה בת-החמש (שנותרה מאחור), מבינה כי היא לא ננטשה על-ידי הורתה לצמיתות... אלא באופן ארעי בלבד?! לכאורה ('הפנמת' הדברים, הם חלק אינטגראלי של כללי המשחק), תשומת ליבה של אותה ילדה מתפנה לנושא: איך מתחלקים 'באהבה' שמעניקה המטפלת 'פאשה' (עם יתר הילדים/האֲסוּרִים מֵהוֹרִים). ההיבט המשתמע (מהמשפט המצוטט שלעיל), בהקשר למילה: 'אֲסוּרִים' (להורים), מקבל כפל משמעות. כמו: 'אסִירִים' שהורחקו ממשפחתם ומסביבתם (בעקבות משהו 'אסור' אותו עשו). ועל-כך, באה 'ההענשה'. את שקרה בהמשך 'הדרך' בפואמה שכאן, קשה לאחות לפאזל. כי נמצא גם סימני שאלה בדרך. ראה המשפט הבא (ע' 18): ..."דוֹד אֶפְרַיִם". כָּךְ הוּא נִקְרָא?/בָּא לָקַחַת יַלְדָּה/לְאִמָּהּ/בְּעִיר רְחוֹקָה"... 'ההיזכרות' (בסיטואציה הזאת) נושבת רוח צינית. הילדה, שוב איננה אותה ילדה תמימה שהייתה בבואה למקום. נתעמת עם נושא זה להלכה בשיר (בע' 19): ..."בְּחִבּוּק גָּדוֹל שֶׁל לֵב/מִתְנַפֶּלֶת אִמָּא עַל יַלְדָּה/זָרָה"... קשה עד מאד לקלוט מהמשפט שכאן, באם 'הניכור' (שנוצר באותו רגע קריטי של מפגש) נובע בשל 'הילדה' שהפכה זרה 'לאֵם'? או שמא 'האֵם' עצמה, הפכה זרה לילדתה?! אלו הן סממני 'הפרידה' אשר הותירו והטביעו בשתיהן את הנתק - באותו מומנט שנחרת. הימים מוכיחים עצמם, יום רודף יום והנשמה מתבגרת וקולטת. וכך רושמת המשוררת (ע' 57): ..."אִמִּי מְרַחֶפֶת בְּעֵינַיִם מְתוּקוֹת./מְלַקֶּטֶת מַאֲכָל לְיוֹנִים, לִילָדִים קְטָנִּים/גְּדוֹלִים בְּטוּב הַלֵּב/וְגַדְלוּת הָרוּחַ"... ובשורות שיר אחר (ע' 49) כתבה: ..."וְרָצִיתִי לוֹמַר עַל הַסְּלִיחָה לָךְ/אִמָּא יְקָרָה, וְהָאֶבֶן שֶׁל הַלֵּב תִּתְמוֹסֵס/וְתִתְנַגֵּן בִּפְעִימוֹת קַלּוֹת./הַמְּחִילָה נוֹלֶדֶת בְּהִתְרַחֲקוּת/הַכְּאֵב,/וְהַעֲנָנָים מְכַסִּים/פָּנַיךְ מְתוּקִים אִמִּי, פָּנַיִךְ/מְאִירִים"... //..."וְרָצִיתִי לְזַמֵּר/עַל הָאַהֲבָה לָךְ"... מנקודת ההארה הזאת, רושמת בת-אדם בשורותיה (ע' 71): ..."אִישׁ לֹא לִמֵּד אוֹתִי לִצְחֹק/סוֹף פְּגִישָׁה,/אוֹ רֵאשִׁית הוֹשָׁטָת הַיָּד"...//..."וּכְבָר אַתָּה הוֹלֵךְ וְהַדֶּרֶךְ פְּתוּחָה/לְמַה שֶׁאישׁ לֹא לִמֵּד אוֹתִי"... אותה המודעות שצמחה והתייצבה בנפש המשוררת נותנת אותותיה ביצירה שאינה משתמעת לשתי פנים (ע' 60): ..."נוֹדֵד מִמִּדְבָּר/לְמִדְבָּר"...//..."שׁוּם דָּבָר כְּבָר לֹא יִהְיֶה מַה שֶׁהָיָה"...//..."שׁוּם דָּבָר לֹא יִהְיֶה לִי/אָבָּא, אִמָּא, אַבָּא,/אִמָּא שֶׁלִּי"... לעיתים, חיים שלמים עוברים על בני האדם, בעוד אינם מגיעים אפילו לאפס קצהו של תובנה אחת קטנה. שהיא בעלת משמעויות עמוקות ואדירות. המושג: 'מסוגלות להעניק' פותר את הקושיות, ומשיב את הרוח אל המפרשיות. דלית בת-אדם יודעת היטב לומר את האמת מהקצה הכי חד; צובט; וכואב (ע' 62): ..."הָרִיק הַזֶּה הוּא אֵבֶל/מִתְמַשֵּׁךְ, כְּמוֹ תְּחוּשָׁה/שֶׁל מִתְפָּרֵק מִנְּכָסַי, מִתְפָּרֵק/מִתְמוֹסֵס מִמִּי שֶׁהָיִיתִי/אֲנִי"... כעת, משהשילה מעליה את המועקות, היא מתחילה פרק חדש (ע' 63): ..."אַבָּא רָקִיעַ/אֲנִי מְצַיֶּרֶת./אִמָּא אֲדָמָה,/אֲנִי מְעַרְבֶּבֶת"...//..."וְאַף עַל פִּי כֵן תָּנוּעַ הארץ"...//..."אִמָּא אֳדָמָה/יוֹלֶדֶת אוֹתִי מֵחָדָשׁ/מְקָרֶבֶת לְחֵיקָהּ"... באם אנחנו מתקרבים לסוף או להתחלה, זה היינו הך. הלא אין נצחיות לאיש על פני האדמה (פרט ליקום). ואולם, כעת בת-אדם יכולה ליהנות מנשימה ארוכה, ולפלוט אנחת רווחה. בכך, שתטביע את נוכחותה ביקום כמשוררת - אשר אינה חוששת עוד להתעמת (ע' 72-73): ..."הַגּוף הַזֶּה שֶׁלִּי, שֶׁלְךָ/נוֹלַד מִטִּפָּה זוֹרַמַת/בָּאוֹר, בָּחֹשֶׁךְ/כְּעוֹף הָחוֹל/פּוֹרֵשׁ כְּנָפַיִם, נִצְמָד/וּמִתְרוֹמֵם גָּבֹהָּ./עַכְשָׁיו אֲנִי אוֹמֶרֶת: "חַבֵּק אוֹתִי חָזָּק/וּבוֹא, נַתְחִיל מִבְּרֵאשִׁית!"...