אחד מעמודי התווך של מתנגדי הישוב היהודי ביהודה ושומרון היא הסיפר של הצומוד. על-פי סיפר זה, ערביי פלשתין אוהבים את פלשתין, צמודים אליה מדורי דורות, וגם אם יבטיחו להם כסף וזהב, או יאיימו עליהם באלימות, לעולם לא יקומו ויעזבו את אדמתם. לכן, ברור כי ההתישבות היהודית ביהודה אינה אלא זמנית, כי מי יעמוד בפני הצומוד הערבי?
בימים אלה החלו נחשפים גנזכי הממלכה הבריטית, ששלטה בארץ ישראל על-פי המנדט שניתן לה מחבר הלאומים. מהם מתברר מה באמת חשבו הבריטים אודות המצב בקולוניה הנרגנת ולמי באמת נטה השלטון חסד, מן הנציב ומטה, בסכסוך הערבי-יהודי שניטש בכל עוז ברחבי הארץ הקטנה. אחת לאחת מתרסקות האגדות אודות הלחימה העזה של המקומיים הערביים נגד הקולוניאל היהודי בחסות המנדט, אודות קיומה של ישות פלשתינית שוחרת שלום קודם למדינת ישראל, ואודות הצומוד של הערבים לאדמתם מקדמת דנא. נחשפת אהדתו הבלתי נסתרת של הנציב לעניין הערבי, ושנאתו להתיישבות היהודית באשר היא. גם האגדה שמרבית הישוב היהודי לא הזדהה עם ה"פורשים" שהכריזו מלחמה בבוגד הבריטי מתבררת כשקרית.
המסמכים מפרקים את אגדת הנכבה למרכיביה ומוכיחים: אסון לא היה, גם גירוש לא היה, הערבים שליבם נמוג קמו ונסו על נפשם, גם כשלא נשקפה להם סכנה משמעותית.
יחסו של הממשל הבריטי ליהודים היה בין עוין לבין מתעב. עד כדי כך מתעב, שכבר אז השווה הנציב העליון את כוח המגן היהודי לנאצים. למרות שהזכירו מעשי זוועה ערביים, הרי שאת עיקר תלונותיהם הפנו הבריטים לעבר היהודים, ובראשם מנחם בגין שקבע כי המלחמה בפולש הבריטי תימשך עד שאחרון נציגיהם יעזוב. יתר על כן, הבריטים שנאו את הישוב היהודי, שהוכיח נכונות לעשות "כל דבר" על-מנת להיצמד לקרקע. הבריטים הזדעזעו מן הדוחות הערביים אודות קרב דיר-יאסין, אך דיווחו באוביקטיביות, אם לא באהדה, אודות רצח 79 רופאים ואחיות בשיירת "הדסה".
הזמת הנכבה
הבריטים, מתוך אהדתם לעניין הערבי, מדווחים בשביעות רצון על התקפות הערבים על הישוב היהודי מאז החלטת ה-29 בנובמבר 1947. ובכל זאת, בחודשים הראשונים של 48' ספגו הערבים מפלות קשות שדירדרו את המורל שלהם לתהומות. בעקבות פחדנות מנהיגיהם שמיהרו לנוס, הם בורחים מן האזורים המעורבים ועתה, תקוותיהם תלויות בפלישה הצפוייה של צבאותיהם הסדירים של מדינות ערב. כך מוסרים דיווחי הבריטים, והם ידעו, שכן הם ציידו את כל אותם צבאות, ובמקרה של הליגיון, אף העמידו קצין בריטי בראשו.
למרות אהדתם לעניין הערבי, לא הייתה לבריטים ברירה אלא לדווח אמת. היהודים מאורגנים ופועלים כמדינה, ואילו הערבים אינם מאורגנים, למרות הזרימה העצומה של מתנדבים (היום היינו קוראים להם ג'יהאדיסטים). "צבא ההצלה המפורסם סובל ממנהיגות לקוייה וציוד גרוע", אומר הנציב העליון קנינגהם, ומוסיף "היהודים מוכיחים את עליונותם במשמעת, ארגון ולחימה". הוא מדווח כי "הכנופיות הזרות אינן מסוגלות להגן על הערבים המקומיים". קולונל נורמן מן האינטליג'נס מתאר את מנוסתם של הלוחמים הערבים בעקבות מפקדיהם מוגי הלב, וכיצד "נטשו עמדות ונשק רב בקרב על חיפה". כדי להסתיר את חרפתם, תלו הערבים את תבוסתם בבריטים, וכך קורה גם ביפו ש"תתרוקן מן הערבים עד סיום המנדט". על סמך תצפיותיו, הוא מעריך כי גם פלישה של צבאותיהם הסדירים של מדינות ערב תיכשל.
גם בירושלים, היהודים אינם באמת תוקפים את השכונות הערביות, ואילו יחידות של ג'יהאדיסטים שהגיעו מן החיג'אז ומעירק (ג'ייש אלג'יהאד אלמוקדס) משתלטות על השכונות ובחסות האזרחים (שחלקם הגדול נוצרים), תוקפות את השכונות היהודיות סביבן. לאחר כל לילה כזה של התקפה ותגובה, אורזים הערבים את מיטלטליהם ובורחים, כי מי רוצה להיקבר חיים בביתו? כותבת הלה סאקאקיני. התארגנות אמיתית לצומוד לא קיימת, ולכולם ברור כי היהודים הם העקשנים, הנצמדים לקרקע למרות הכוחות הזרים והסיוע הבריטי.
בסבב השני של האלימות כלפי יהודים, שהסתמך על כוח גדול יותר של צבא הג'יהאד בפיקודו של אבו-דאייה ואבו-עטא, כבר מסתובבים הפולשים הזרים עם מקלעי ברן, וכמקובל בעָרָב, יורים באוויר בלי חשבון. המקומיים כבר מאבדים תקווה, ונוטשים לעבר ערי מקלט במדינות ערב וממתינים שהליגיון יהרוג בשבילם את היהודים. למרות עזרתם של חיילי הליגיון מן השגרירות העירקית, נאלצים הערבים לנטוש את קטמון, והסאקאקינים מוצאים את עצמם בקהיר. רוצה לומר, לא צומוד ולא בטיח, ומרבית הלחימה על "פלשתין" התבצעה לא על-ידי אלה שנחשבו מקומיים, אלא על-ידי זרים - שכירי חרב וג'יהאדיסטים לעת מצוא.
צומוד אינו רק היצמדות אישית לקרקע. צומוד הוא מאמץ מאורגן ואידיאולוגי להחזיק בקרקע. בעוד שהיהודים התארגנו להכרת השטח בדקדקנות, כולל סיורים, צילומים וטיסות צילום תחת אפם של הבריטים, הערבים לא ידעו דבר על מה שקורה בישובים היהודיים. הכפרים הערביים שימשו מחסה לכנופיות וג'יהאדיסטים שכל אחת מהן פעלה למעשה באורח עצמאי להטרדה ותקיפה של יהודי הסביבה. יתר על כן, הג'יהאדיסטים שנשלחו ממדינות הסביבה השתלטו בכוח הנשק על הכפריים, ואלה החלו לעזוב בלחצם עוד לפני ששמעו ירייה אחת מנשק יהודי.
משבר הפליטים הגדול ביותר מבחינה מספרית מאז מלחמת העולם השנייה הוא...ידעתי שתאמרו הפלשתיני. אבל לא. המשבר ה"פלשתיני" של 750 אלף שחלקם היו מהגרי עבודה בעלי ותק של שנתיים בארץ (כך מוגדר פליט ערבי באמנת אונר"א), מחוויר לעומת משבר הפליטים הסוריים של השנתיים האחרונות. כבר עתה מיליון ו-300 אלף פליטים עזבו את גבולות סוריה למדינות שכנות (עירק, לבנון, טורקיה וירדן) וקצב העזיבה הוא של 7000 פליטים ביום, על-פי רישומי סוכנות הפליטים של האו"ם. זאת מבלי לספור את מאות אלפי הנוצרים שאינם רשומים, אלא עברו להתגורר בלבנון ובאירופה, או את מאות אלפי הכורדים שעזבו ערים מעורבות ועברו לאזור הכורדי של סוריה. 3 מיליון בני אדם איבדו את ביתם (רק חלקם עזבו את גבולות סוריה), והצפי הנוכחי הוא ל-4 מיליון פליטים. אז היכן הצומוד?
ברור שהצומוד הוא אגדה, כמו שהישות הפלשתינית היא אגדה, כמו שהאחווה הערבית היא אגדה, כמו שהאיסלאם שוחר השלום הוא אגדה. העובדה שהערבים רוצחים זה את זה בקצב של עשרות אלפים בשנה אינה מענייננו. העובדה שכפריו ועריו של הפולש הערבי לארץ ישראל, מג'נין ועד יפו, היו ונשארו מחסה לג’יהאדיסטים, רוצחים ופושעים למיניהם, היא כן מענייננו. האינטרס היהודי הוא להתנחל בכל רחבי ארץ ישראל, ואגדת הצומוד אינה צריכה להשפיע על האינטרס הזה כהוא-זה.