חג השבועות על המפתן, ריח מטעמי הגבינה כבר נישא באוויר וכן גם ההכנות ללילה של לימוד תורה - שבשנים האחרונות הולך ומתרחב בכל המובנים והמגזרים. "מה יש בחג הזה שכולם אוהבים?" שאל אותי לפני כמה ימים מראיין באחד מערוצי הרדיו. ואכן, קביעתו נראית נכונה. אומנם חלק גדול קשור באוכל, אבל יש תחושה של שמחה וששון באוויר.
אני ממש לא מתכוון להשבית שמחות, ואני גם ממש לא מתכוון להיתפס לכל סוג של הטפה. אך לו אני יכול להציע הצעה לשבועות, אני מציע לכל הורה, בלי קשר להיותו דתי, מסורתי או חילוני, לכלול טקס שאורכו עד עשר דקות בתוך סדר היום העמוס של החג.
זוכרים את סיון כהן? לפני שאציע את הטקס, אני חייב הקדמה קצרה. האם השם "סיון כהן" אומר לכם משהו? אם עוד לא הספקנו לשכוח, אז לפני פחות מיומיים, סיון כהן נורתה למוות בידי בעלה. בעת שאני כותב שורות אלה שמה עדיין מככב בכותרות כלי התקשורת, אולם בהתאם לצו הקדמון של המציאות הדינאמית, עד לחג עצמו שמה מן הסתם כבר יידחק לשורות התחתונות עד שייעלם כליל.
אז רק תזכורת קטנה: סיון כהן נרצחה בידי בן זוגה, גולן, בביתם בבת-ים. בעלה, שוטר במג"ב, ירה בה למוות בשעה שבנם הפעוט היה בבית. לאחר מכן הוא התקשר לאחיה של סיון והודיע לו: "יריתי באחותך, בוא לכאן מהר, אני מתאבד". בהמשך הוא אף ביצע את איומו, נפצע קשה ומאוחר יותר מת מפצעיו. עוד סיפור מזעזע שנוסף לרצף בלתי נתפס של סיפורים דומים שאנו שומעים עליהם מדי שבוע בשנים האחרונות.
כשהייתי ילד ונחשפתי לעשרת הדיברות, הלא הם התמצית היהודית של חג השבועות, לא הבנתי (כמו רבים מהפרשנים) מדוע צריך להופיע בציוויים המכוננים שנחרתו על לוחות הברית עיקרון טריוויאלי כמו "לא תרצח". מי לא מבין את זה? שאלתי את עצמי. הרי אין אומה ולשון שמכבדים את עצמם, וגם אין אדם על הפלנטה שלנו שמצפונם אינו מורה להם כיצד לנהוג ביחס לחיי אדם. מדוע אם כן נדרש הצו הבנאלי הזה לכאורה לרדת מהר סיני? אתם בוודאי מבינים, שהיום אני כבר לא שואל מדוע אלוקים צריך לצוות במקום שהמצפון אמור לעבוד. כי זה כמו לשאול האם בית-חולים צריך גנרטור, ומדוע אין הוא יכול לסמוך רק על חברת החשמל.
גבולות ומשפחה את הצו הזה,
"לא תרצח", אני מציע לשנן עם ילדינו בחג מתן תורה. אבל הצו הזה קשור עם הדיבר החמישי המופיע בלוחות הברית: "כבד את אביך ואת אמך". מדינת ישראל היא השנייה בעולם בצריכת אלכוהול לבני נוער. את הנתון הזה אנו שומעים אחת לכמה חודשים. עוקפת אותנו רק אוקראינה. איפה ההורים שאינם יודעים להציב גבולות מינימליים (מדוע צריך חוק, לעזאזל)? איפה אנחנו? איפה הכבוד שילדינו אמורים לרחוש לנו בשעה שאנו מציבים גבולות? אז גם את
"כבד את אביך ואת אמך" כדאי לקרוא ולשנן יחדיו בחג מתן תורה.
וגם את הציווי הרביעי - המצווה על השבת, שבא לפני הציווי על כיבוד ההורים, ראוי לשנן עם הילדים. האמינו לי שאיני מתכוון להיכנס לשאלה ההלכתית. אני מודע היטב להבדלים בינינו. אבל אני כן רוצה לדבר על העיקרון שבו פעם בשבוע (לפחות) אנו מחויבים לשבות ולהסתכל בעיניים של הילדים שלנו, לדבר איתם ולנתב לשם את כל החינוך שלא הספקנו לבצע באמצע השבוע ("התיבה שלי מתפוצצת ממיילים שלא עניתי עליהם"). יום בשבוע נסעד איתם (ליל שבת), נלמד איתם, נשוחח איתם, ונאמר "לא" למשפחה שמתפזרת למסיבותיה ולשיחות הסלון שלה, במקום לדבר זה עם זה.
נדמה לי שקוראיי מבינים כבר מהו הטקס הקצר שאותו אני מציע. אני מציע לכל הורה ולכל אדם לקרוא בצוותא את "עשרת הדיברות", את מה שנתפס כתמצית היהודית של "חג מתן תורה". זה יקח דקות ספורות (אתם כמובן מוזמנים לפתח את אחד הנושאים הנראה לכם חשוב), אבל דבר אחד ברור לי: אנו חברה שזקוקה דחוף לעוד מקור סמכות שיתמוך במוסריות הקצת רופפת שלנו.
