השבוע התבשרנו על הכוונה לקצר את שירות החובה בצה"ל בארבעה חודשים, החלטה שתיכנס לתוקף בעוד כשנתיים. לכאורה מדובר בצעד מבורך: הקלה על הצעירים בישראל. האומנם?
רק פעם אחת בעבר נעשה צעד דומה, ונהנו ממנו שני מחזורי גיוס בלבד. מדובר במי שהתגייסו בחודשים אוגוסט ונובמבר 1964, אשר שירתו רק שנתיים וחודשיים, במקום שנתיים וחצי. זמן לא רב אחר-כך הסתיים השקט הממושך ששרר בגבולותיה של ישראל מאז מבצע סיני ב-1956, רוחות המלחמה נשבו מכיוונן של מצרים, סוריה וירדן, והתוצאה: מלחמת ששת הימים ב-1967. נטל הביטחון הוכבד בבת-אחת, אחרי שכאמור, ב-1964 הייתה מחשבה שניתן להקל בו.
בשנים הבאות - מלחמת ההתשה, מלחמת יום הכיפורים, המלחמה הראשונה בלבנון - היה ברור לכל שאין מנוס משירות חובה ממושך, שלוש שנים. רק בשנות התשעים של המאה הקודמת, כאשר פעמי "השלום" הוצגו כשלום ב"מזרח התיכון החדש", התחילו לחשוב על הקלות, עדיין לא בשירות החובה, אלא בשירות המילואים. כך, למשל, ירד גיל השירות במילואים ל-40, התבטל הצורך בהיתרי יציאה לחו"ל, ועוד.
התוצאות לא איחרו לבוא: במקום שהשירות במילואים יהווה מכנה משותף למרבית הגברים בישראל הוא הפך לנטל בלתי מוצדק על מעטים, "הפראיירים", המתקוממים בצדק הן נגד אפלייתם והן נגד התגמול הלקוי. יתר על כן, מעסיקים החלו להעדיף את מי שפטור ממילואים על פני מי שמתייצב חודש או יותר מדי שנה כדי להגן על האחרים. ובאוניברסיטאות, שם נראו לא פעם תופעות מכוערות של יחס שלילי דווקא כלפי מי שראויים לאפליה מתקנת ולהערכה.
פרי הבאושים של "שלום" אוסלו הביא - כצפוי מראש - למלחמת אוסלו העקובה מדם, ובעקבותיה למבצע "חומת מגן", שהוא (ולא גדר "הביטחון") שהביא להקלה משמעותית במצב הביטחון, הן ביהודה ובשומרון והן בישראל הקטנה.
שוב היה ברור לכל שאין מנוס משירות חובה ממושך, שלוש שנים. הדיבורים על הצורך בחלוקה שווה יותר של הנטל - ואולי נכון יותר לא לומר נטל אלא זכות להגן על המדינה היקרה לכולנו - וחוסר השוויון כאשר מגזרים שלמים אינם משרתים (ערבים, חרדים, משתמטים מהשמאל הקיצוני) וקבוצות גדולות עושות שירות מקוצר (בנות, חיילי ישיבות ההסדר, נח"לאים) הובילו ככל הנראה למסקנה שיש להקל על מי שתורם לחברה ולצבא. נסיבות אלה הובילו להחלטה החדשה.
מבחן סבירות תחילה לפני שרצים קדימה עם ההחלטה החדשה, חשוב לבחון היטב את סבירותה. כשם ש"הפוליטיקה החדשה" היא אותה הפוליטיקה, כך גם "המזרח התיכון החדש" הוא אותו מזרח תיכון: עם מדינות ערביות ומוסלמיות עוינות, עם משטרים בלתי יציבים ובלתי אחראים, ועם כובש ערבי שהוכנס ארצה במסגרת "שלום" אוסלו ושאיתו לא ניתן לעשות שלום. גם אם נמשיך להטיח את ראשנו בקיר כאילו "פתרון" שתי המדינות הוא הפתרון, ברור לחלוטין שאין קשר בינו לבין שלום. עם כל הצער, השלום לא יגיע בדורנו - לא באשמת ישראל - אבל בינתיים אסור לישראל להתפרק מנשקה ומצבאה. קיצור השירות הצבאי נראה כצעד פזיז המחייב שיקול דעת נוסף והערכת סיכונים מעמיקה.
