נתקלתי בספרו של חיים שפירא "מחשבות לעת לילה" כי הוא מעניין אותי בשיחותיו ברדיו וספרו התגלה לי כספר מעניין, וקריא. אך אז נתקלתי בביקורתו של ניר תדהר שלא מצאה חן בעיני והחלטתי לכתוב עליה.
ניר תדהר לא אהב את ספרו של חיים שפירא וכותרת המשנה של מאמרו פסקה: "מה שבאמת מזיק ב"מסע אישי" של חיים שפירא במחוזות הפילוסופיה הוא שהכול מתר שם, ואין בו שום מחויבות מלבד ל"התפתחות אישית".
מיד כמובן יש לעלות השאלה, מהי התפתחות אישית ומדוע אין היא מספיק חשובה מבחינת הדיון הפילוסופי? דומה שכבר בתחילת ספרו מעלה שפירא מספר שאלות שהן בהחלט שאלות פילוסופיות:"מי אני ומה יעודי? כיצד עלי לחיות ולהתנהג? האם ישנה משמעות לחיי? מהו הדבר הזה שנקרא עולם ומה משמעותו? האם הבריאה מקרית או מקראית" ועוד עשר שאלות פילוסופיות ( עמ' 15- 16). מוזר שתדהר מכליל במסגרת השאלות הלו שאלות שאינם מופיעות כמו: "אלוהים ומונוגמיה", "מוסר ומוות".
כתיבת שפירא מביאה את תדהר ניר להעלאה שאלה מקדמית לגבי הספר: "מדוע לא בעצם פילוסופיה פופולרית? הרי מעטים מאוד ניגשים אפילו ל"משתה" של אפלטון, לא כל שכן לטקסטים קשים יותר".
אולם ספרי פילוסופיה רבים הנם ספרים הדנים בהגותם של פילוסופים ואינם ספרי טקסטים פילוסופים. אם אקצין את טיעוני מהכיוון הפופולרי לכיוון האקדמיה, הרי ברור שבמחלקות לפילוסופיה לא נכתבות תזות ודוקטורטים כהוצאה מחודשת של טקסטים פילוסופים, למשל המשתה בעברית עכשווית, אלא דנים במושגים פילוסופים בהקשרים מסוימים,כותבים אומנם פילוסופיה אבל על הפילוסופיה, וזאת לאנשי האקדמיה. ומה לגבי הציבור הרחב? מה הוא אמור לקרוא? האם ניר תדהר שולל את ספרי הפילוסופיה שנועדו להנגשתה לציבור הרחב?
יש לי רושם שהוא קרא בעיקר את תחילת ספרו של שפירא. כך למשל הוא מציין "השפע הוא העיקרון המנחה : " קריקגור נולד בעל כורחו' ומיד ציטוט מפסואה, מה"פילוסוף הידוע" קורט וונגוט דרך קהלת ובודהא ואפיקורס- כנראה שכחתי עוד מישהו מהמזרח, "מכל מלמדי השכלתי", לא?"
אבל לכך יש להעיר שהשפע הינו בהצגת הנושא ולא בדיוני הספר שאכן מתרכזים בקירקגור שופנהאואר וניטשה.
מה כל כך נורא בהבאת דעות אינטלקטואלים ולא רק פילוסופים בנושא משמעות החיים? אם היו מוחקים את שם האומר ושואלים את הציבור, מי אמר מה, האם באמת הינו מתפעלים דווקא מברטרנד ראסל שאמר "שאל אותי נהג מונית על משמעות החיים. אף כי אני אחד הפילוסופים החשובים של המאה העשרים, לא ידעתי מה לענות". אגב קורט וונגוט המוכתר ע"י תדהר ניר כ"פילוסוף הידוע" מצוטט כאומר :" החיים קצרים מכדי שאחפש בהם משמעות חיים".
תדהר קופץ כמוצא שלל רב על טעות בייחוס לשיטת הגל את התהליך הדיאלקטי המשולש: תזה אנטי תזה וסינתזה ומעיר ש"אם הקורא יטרח להקליד בוויקיפדיה "תזה, אני תזה וסינתזה" הוא יגלה כי הגל כמעט מעולם לא השתמש בביטוי הזה, ורוב הפרשנים אינם מייחסים לו אותו. אבל ניחא, אחרי כתיבת עמוד וחצי שגויים על הגל , כדי לגלות קצת צניעות ולא לציין שמדובר ב"דברי הבל ושטות" אליבא דראסל". לכך יש להעיר שלש הערות: ראשית תדהר צודק לגבי התהליך הדיאלקטי המשולש. ירמיהו יובל מציין במבוא לספרו של ג.ו..הגל, מבוא לפנומנולוגיה של הרוח ש: "פיכטה בנה את שיטתו על שילושים בנוסח "תזה- אנטיתזה- סנתזה", המופיעים בכל פינות חיבורו השיטתי "תורת המדע" כנוסחה אפריורית חוזרת על עצמה. הגל כלל אינו משתמש בגרסה זו, שדבקה בו משום-מה בספרי הלימוד ובתודעה הציבורית. אומנם גם הדיאלקטיקה של הגל, בקווים גדולים מתקדמת בקצב משולש, אבל באופן שונה, חופשי יותר ובלי נוסחה אפריורית מרחיבה"( שם הערה מס' 4 עמ' 27).
שנית, הגל הינו שולי בספר זה שכאמור עוסק בהגותם ובחייהם של קירקגור שופנהאואר וניטשה.מכאן גם שוליות ביקורת תדהר על הכיתוב תחת "אסכולת הסטואה"(עמ' 47) כמו גם "אסכולת סארטר"-("ובכלל לא ידעתי שלסארטר יש "אסכולה") האם לגבי השלושה יש לנייר תדהר הערות?
שלישית, ופחות חשוב, לפי נוסח הכיתוב, אכן מביא שפירא מדברי ראסל, האומנם אמר ראסל דברי שטות אלו?
לא ברור לי כיצד בונה ניר תדהר את טעונו בביקורת הפילוסופית הגורסת הזו שב"עלילה הזאת, האדם העומד מול קושיות החיים, "השאלות הגדולות", אם תרצו, משתמשת חליפות בפילוסופיה כמכשיר התומך בגחמותיו הפרטיות. מאחר שאת "הקולקטיב הדורסני" יש להעיף מחוץ לחלון, אנו נותרים עם ערכיות אנוכית לחלוטין, קירקגור הוא "העוגן שסביבו אני קושר את גיבורי הספר", והפילוסופים האחרים נקשרים בעל כורחם למה שלכאורה חשוב באמת- הנרטיב האישי והמסע הרוחני".
למקרא טקסט זה הנסב על "ערכיות אנוכית לחלוטין", עולה בי המחשבה שמרוב להט ביקורתי התבלבל תדהר ובמקום לבקר את האקזיסטנציאנליזם החל לבקר את האובייקטיביזם שבאתר "אנוכי" מבית מדרשה של אינד ראנד. הבאת מדובר בתפיסות פילוסופיות הזהות זו לזו?
בניגוד לניר תדהר המבקר, העדר ביקורתיות מספר זה (מה גם ש"כוחה המעשי של הפילוסופיה מצוי דווקא במה ש"משעמם ומייגע", במחקר בלתי נלאה ובלתי תלוי בחמות...") אני סבור שכוחו של הספר הוא בהיותו בגדר מנה ראשונה לרוצה לקרוא מנות עיקריות ב: קירקגור, שופנהאואר וניטשה.
