אך נפרדנו מחג מתן תורה, וכבר קפצו להם יהודים טובים בעיני עצמם, שמבקשים להפוך אותה תורה לקרדום לחפור בו. הם גייסו את התורה, רחמנא לצלן, כדי לקדם באמצעותה את שאיפותיהם האישיות. כיצד? פשוט למדי: הם הכריזו בריש גלי, שדעתם – היא ולא אחרת! – היא 'דעת תורה', ועל כן יש לאמצה בלא ערעור ופקפוק כלל. התורה הקדושה מדברת מתוך גרונם. לא פחות.
מדהים עד היכן מוכנים יהודים טובים בעיני עצמם (ואין לנו ספק שכוונותיהם טובות), להרחיק לכת על-מנת לכפות דעה אישית משלהם, על הציבור הרחב. אבל למה להתפלא? הן חז"ל כבר הבטיחונו שבימי עקבתא דמשיחא, "חוצפא יסגא" (החוצפה תרבה).
מדובר כמובן בתפוח האדמה הלוהט, שעניינו בחירת רבנים ראשיים חדשים. מסתבר שבסערת המירוץ קמו גורמים אנונימיים, שמבקשים לכפות את בחירת הרב יעקב אריאל שליט"א, רב העיר רמת גן, וזאת באמצעות נשק יום הדין: הכרזה חד-משמעית, כי בחירתו היא 'דעת תורה'. לא פחות ולא יותר.
אלא שזוהי כמובן המצאה חדשה, שלא שיערוה אבותינו. וכי התורה כביכול מתערבת כאן?! מי גילה להם רז זה? גילוי שכינה? רוח נבואה? בת קול? גילוי אליהו? או שמא נתגלתה הלכה למשה מסיני, שנעלמה מידיעתנו?
ילמדונו רבותינו, מאיפה נלקח העוז לקבוע, שדעה פוליטית ו/או חברתית מסוימת - היא ולא אחרת! - היא דעת תורה? מנין לוקחים יוהרה שכזו?
מי קובע? בימים אלה פורסמה במקומותינו מודעה אנונימית, תחילתו של קמפיין, עם חתימה מסתורית ("פורום תורני של נאמני הבית היהודי-תקומה"), ובראשה כותרת תמוהה: "דעת תורה בעניינים רוחניים מובהקים". הם טוענים כי רבני "הציונית דתית" (כך במקור) החליטו לפעול לבחירת הרב אריאל, ומסכמים: "אנו קוראים לחברי הכנסת והשרים של הבית היהודי-תקומה, להתעשת ולפעול ללא פשרות על-פי דעת תורה ובעיקר בכל הקשור לענייני הרבנות".
קראתם נכון: עמדתם, לטענתם, היא דעת תורה. הָא ותוּ לא. משמע, על-פי הגיון פשוט, שכל מי שאינו מצדד בעמדתם, אלא מעדיף מכוח כמה נימוקים משכנעים, לראות ברב דוד סתיו מועמד מועדף לתפקיד, מחזיק בדעה שהיא דעת אנטי-תורה. למה שלא נכריז על כל בעל דעה שכזו, שהוא נכלל בגדר פושעי ישראל?
אלא שהמונח המומצא דעת תורה, מסתבר, אינו מחזיק מים. מעולם לא נעשה בו שימוש הלכתי, מפני שאין דבר כזה ביהדות ההלכתית. לא בית הלל ולא בית שמאי הכריזו שדעתם היא דעת תורה, לא אביי ולא רבא, לא הרמב"ם ולא נושאי כליו, ולא רש"י ולא התוספות, לא הש"ך ולא הב"ח ולא הט"ז ולא אחר מגדולי כל הדורות, העזו לקבוע ששיטתם היא דעת תורה, וכל השאר, חלילה, הם אנטי תורה. תמיד סברנו שאלו ואלו דברי אלוקים חיים.
ומי בכלל אמר שדעת תורה אמורה להתייחס בכלל לסוגיית הרב הראשי? ואולי דעת תורה היא דווקא דעתו של הרב יוסף חיים זוננפלד המנוח, מייסד העדה החרדית בירושלים ורבה הראשון, שפסל לחלוטין את מוסד הרבנות הראשית והורה להתענות ביום ייסודה?
דעת לנבון נקל, שהאחיזה בטענת דעת תורה בעניינים חברתיים, היא בבחינת חרב פיפיות. שהרי מועצת גדולי התורה האגודאית הורתה, שדעת תורה היא, להצביע ג' לכנסת; ואילו מועצת חכמי התורה הורתה שדעת תורה היא להצביע שס. והיו במחננו רבנים שהורו בבחירות האחרונות דעת תורה להצביע 'עוצמה לישראל' (ועכשיו מבקשים להכתיב לבית היהודי את מהלכיו). ויש גם דעת תורה מבית סאטמר, הגורסת שמדינת ישראל היא מעשה שטן ולכן אסור להשתתף כלל בבחירות ל'כנסת המינים'. אז מהי באמת דעת תורה?
דרושה מהפכה שאלה גדולה היא אם דעת הרבנים מחייבת בעניינים שמחוץ לתחומי איסור והיתר וההלכה הצרופה. בציונות הדתית סברו מאז ומעולם שצריך ומותר להתייעץ ברבנים, אך אין לראות בעמדתם דעת תורה. כשם שענייני רפואה מסורים בידי רופאים, מסורים ענייני הפוליטיקה בידי פוליטיקאים.
אכן, הרב אריאל ראוי מצד עצמו להיות הרב הראשי. מדובר בתלמיד חכם משכמו ומעלה, צדיק ועתיר זכויות. אלא שלא בבחירת גדול הדור עסקינן.
מי שאמור להיבחר הוא זה שיהיו בו האומץ והכוח, לקומם את הרבנות מן הקרשים. כזה שיוכל לשוחח פנים אל פנים עם בני הדור הצעיר בשפתו, ועיקר העיקרים – שיידע לחולל מהפכה רבתי חיונית שתסיט את הרבנות הראשית ממסלול ההתרסקות שבו היא גולשת. מי שרוצה להפטיר כאשתקד, שלא יבחר ברב סתיו. אלה שנוח להם בהידרדרות מערכות הגיור והכשרות והשבת עד לדיוטות התחתונות; אלה שחושבים שיש להכביד על המתגיירים בשאלות קיטבג נוסח: 'מהו נטע רְבָעִי'; אלה הסבורים שיש לפסול את כל גיורי הרב דרוקמן וגיורי צה"ל, שנעשו ב-15 השנים האחרונות - שלא יבחרו ברב סתיו. אך מי שעתיד הרבנות הראשית יקר ללבו, ומי שמייחל לתפנית ולמהפך, ברוח 'משהו חדש מתחיל', שיוכל לייצר השפעה מבורכת של הרבנות על החיים הממלכתיים והציבוריים, אינו יכול שלא לבחור ברב סתיו.
המאבק הוא בשאלה, האם שיטת הציונות הדתית או שמא התפיסה החרדית, הן שיכתיבו את דרכה של הרבנות הראשית. זֶה לְעֻמַּת זֶה עָשָׂה הָאֱ-לֹהִים. זו השאלה ואין בילתה. שהרי מכל בחינה אחרת, ודאי וּודאי שהרב אריאל ראוי לתפקיד, ולוּ רק מפני שהיה לו מספיק אומץ לב לקפח במו ידיו את סיכוייו להיבחר 'בהליכה' לתפקיד הרב הראשי לפני עשור. ועל כך הוא ראוי לכל ההערכה שבעולם. ומעשה שהיה כך היה: בבחירות ההן הציגו בפניו שליחי ההנהגה החרדית שאלת מפתח אחת: איך תנהג בענייני שנת השמיטה. השיב הרב אריאל בגילוי לב: אנהג על בסיס היתר המכירה המקובל. השיבו לו: אם כך לא תהיה רב ראשי! ואכן, העסקונה הפעילה מכונה משומנת לחסימת הרב אריאל ולבחירת רב שהתחייב בהכנעה לאמץ את כל תביעותיהם, כולל פסילת היתר המכירה (כך לפחות הבטיח).
מילי דעלמא אבל השאלה שעומדת בפנינו היום, איננה כיצד לפצות את הרב אריאל, על ששם נפשו בכפו למען עקרונותיו, אלא אנה מועדות פנינו: האם למשהו חדש מתחיל, או למפטירין כאשתקד. והתשובה ברורה: די להידרדרות מעמדה ומיקומה והשפעתה של הרבנות הראשית. הגענו לתחתית. זו העת למהפכה. הגיורים, השבת והכשרות, שהידרדרו לשפל המדרגה, דוחקים בנו. ורק רב שהוא עדיין צעיר ומאחוריו קבלות מוצקות בדבר יכולותיו, יוכל לעמוד במשימה הנכבדה.
ואנא בטובכם הפסיקו לבלבל אותנו בַּנימוק דעת תורה, שהוא בסך-הכל בגדר המצאה חדשה שנתחדשה לפני קצת יותר ממאה שנה, בבתי המדרש הליטאיים. הרב אהרון ליכטנשטיין מתייחס לנושא במאמרו המונומנטלי משנת תשע"ב: "אם אין דעת מנהיגות מניין" (ראו באתר ישיבת הר עציון), ומלמדנו כי דעת תורה הוא "תוצר מאוחר של סוף המאה הי"ט והמאה ה-20", אשר "נוסד בחוגי היהדות הליטאית". בנימה צינית דקה מן הדקה הוא תוהה, "מיהם אותם אישים שזכו ל'דעת תורה'", וקובע ש"הניסיון להרחיב את 'דעת תורה' גם לענייני חולין מובהקים, מהווה קפיצת מדרגה משמעותית".
מעניין ומפתיע שאפילו בעל התניא, רבי שניאור זלמן מלאדי, כבר שלל התערבות 'דעת תורה' ב'מילי דעלמא': "מי שמע כזאת ומי ראה כאלה? מעולם לא שמענו ולא ראינו אדם מישראל שנדרש לחכמי הדור במילי דעלמא" [אגרות הקודש, כ"ב].
סוף דבר: מותר כמובן לצדד ברב אריאל ולהאמין שבהנהגתו משהו חדש יתחיל, ומותר לצדד ברב סתיו ולקוות שיחולל את המהפך המתבקש, אבל למה לתלות זאת בדעת תורה? ככלות הכל, שאלת זהותו של הרב הראשי בזמננו ובמקומנו, מצויה בהחלט בתחומי ה'מילי דעלמא'...
