מי צריך את זה?

תסלחו לי על השאלה, אבל בשביל מה בעצם צריך את הרבנות הראשית? זאת אומרת, חוץ מאשר בשביל הכבוד של הנבחרים וההשפעה של הבוחרים. מבחינת פסיקה הלכתית – אין לה משמעות, כי כל אדם הולך לרבו. מבחינת כשרות – אין לה משמעות, כי ההכשרים הם מקומיים. מבחינת גיור – אין לה משמעות, כי היא לא נוגעת בזה. בשביל למכור את החמץ של המדינה פעם בשנה – אין לה משמעות, כי אפשר למכור אותו אצל כל רב. אז נכון, יש לרבנות הראשית כמה תפקידים שייחודיים לה, כמו מתן תעודות רבנות ותעודות לדיינים, או כמו הטיפול בהיתר המכירה בשמיטה (בהנחה שהחרדים לא מונעים זאת), או כמו הכשרות של מזון מיובא מחו"ל. אבל התפקידים הללו לא מצדיקים את המנגנון ובטח שלא את הביזיון, הם לא מצדיקים את הפוליטיזציה של תפקיד הרב הראשי, הם לא מצדיקים את הכפילות העדתית. אז מצידי, כשומר מצוות, אפשר לסגור את העסק, לפזר את הסמכויות המעשיות בין כמה גופים ושלום על ישראל.

אחד ממעשי השטות הגדולים ביותר בתולדות שוק ההון הישראלי היה החובה לפרסם את נתוני חמש המשכורות הגבוהות בחברות הבורסאיות. במקום שזה יוביל לבושה שתוביל לצניעות, קיבלנו תחרות על למי יש (תלוש) יותר גדול. אותו הדבר קרה עם תשואות הביטוח הפנסיוני: במקום מידע שימושי לעמיתים, קיבלנו תחרות פרועה על תשואות רבעוניות שהובילה לנטילת סיכונים מיותרים שגררו כמובן הפסדים כבדים. עכשיו השטות הזו מגיעה למקום עוד יותר חשוב: מערכת החינוך. בעקבות החלטה של בג"ץ, פורסמו השבוע נתוני המיצ"ב הפרטניים של כל בתי הספר היסודיים. אבל בשביל מה? בשביל שבתי ספר יתחילו להתחרות על ציונים במקום על חינוך, על מספרים במקום על ערכים? בשביל שהמנהלים ילחיצו את המורים שילחיצו את התלמידים, כדי שבשנה הבאה נעבור את בית הספר המתחרה? כל מה שיוצא מהפרסום הזה, הוא הפיכת ילדינו לכלי משחק בתחרות שתלך ותיעשה פרועה, תוך זניחת המטרה הבסיסית של בית הספר: ללמד ולחנך.

בשבוע הבא יתקיימו בבית המשפט בעפולה 39 דיונים. בכל השבוע. לשם השוואה: בבית המשפט באשקלון יתקיימו 239 דיונים, בבית המשפט בקריית גת יידונו 144 תיקים, ואילו בעכו נקבעו לא פחות מ-931 דיונים. אז מה יהיה האסון הגדול אם בית המשפט בעפולה ייסגר? על בית משפט זה עוד אפשר לומר, שיש הצדקה גיאוגרפית מסוימת לקיומו, בגלל הריחוק היחסי של עפולה מערים אחרות. אבל מי צריך את בתי המשפט בבית שאן ובנהריה? הרי לא בעיה לנסוע לטבריה ולעכו, וזה יהיה יותר מהיר מאשר מראשון לציון לתל אביב. וחוץ מזה, הנה נתון מאיר עיניים. בשני בתי המשפט הללו יתקיימו בשבוע הבא דיונים במספר עגול מאין-כמותו: אפס. כן, אפס. אלו בתי משפט שממילא למעשה אינם פעילים, אז ממש לא ברור למה לא סגרו אותם עד עכשיו.

טוב, לא בדיוק מי צריך אותם, אלא מי צריך כל כך רבים מהם. יצא לי לשוחח עם עורכי דין ותיקים ולומר שלהערכתי רבע מחבריהם לא צריכים להיות במקצוע. התגובה האחידה שלהם הייתה, שאני ממעיט מאוד. מה שברור הוא, שאנחנו מצויים במצב של כשל שוק חמור מאוד שגורם לתוצאות חמורות מאוד. רבים אינם זוכים לייצוג הולם, משום שיש אלפים רבים של עורכי דין מחורבנים. בתי המשפט מוצפים בהליכי שווא ובדיוני סרק שפוגעים בציבור כולו. תדמית המקצוע הולכת ויורדת. כשל שוק פירושו שהשוק נכשל בהתמודדות עם הבעיה, ולכן השלטון חייב להתערב. צריך להגביל את מספר עורכי הדין, לקבוע מכסה של מתן רשיונות חדשים לאורך שנים, להקשות את הבחינות ולדרוש חובת השתלמות כתנאי להמשך העיסוק במקצוע. אם לשכת עורכי הדין אינה מסוגלת או אינה רוצה לעשות זאת – המדינה צריכה לקחת את זה לידיים. אם צריך חקיקה – צריך להעביר אותה במהירות ובנחישות. בלי צעדים כאלו, מערכת המשפט ואכיפת החוק צפויה לקריסה.

האמת: מי שגר בתל אביב ועובד בה – לא צריך רכב פרטי. שטח העיר קטן יחסית, הליבה העסקית שלה קטנה ממש, ואפשר להגיע בתחבורה ציבורית מכל מקום לכל מקום. לכן, הקמפיין הנוכחי לעידוד השימוש באוטובוסים הוא בהחלט ראוי וכדאי שיצליח. כך נחסוך כולנו זמן, עצבים, דלק ועשן. במקביל, כדאי מאוד שחברות האוטובוסים ומשרד התחבורה יעשו יותר למען הלקוח ולא יסתפקו בפרסומות. הנה כמה רעיונות. להתקין בכל התחנות את לוחות מועדי הגעת האוטובוסים ולדאוג שהם יפעלו ויהיו מדויקים. לדאוג לכך שכל תחנות האוטובוסים יהיו מקורות ושיהיו בהן ספסלים. לתלות בתחנות ובתוך האוטובוסים את מסלולי הנסיעה המפורטים. ובעיקר: לעמוד בזמנים ולא להפתיע אותנו עם המתנה של 20 דקות שבסופה מגיעים שלושה אוטובוסים ביחד.

קיבלתי השבוע שיחת טלפון מבחור בשם דורון, שהציג את עצמו כנציג חברת דינמיקה סלולר. לדבריו, מגיעה לי הטבה בדמות הנחה של 70% בדמי הביטוח על מכשיר האייפד שלי (סליחה, של ילדי). ביקשתי לראות את הפוליסה לפני שאני חותם. תשובתו הייתה: "אתה תגיד לי 'כן', ותוך חודש תקבל את החוזה". הוא באמת לא הבין מדוע אני מסרב לחתום על נייר לפני שאני רואה אותו. מי צריך ביטוח בלי לדעת מהם תנאיו ובעיקר מהן ההחרגות? בטוח שלא הלקוח; מן הסתם – רק מי שמוכר אותו.