במוסף סופהשבוע של
מעריב התפרסם
תחקיר על התפוררותו של "קיר הברזל". איש לא הגדיר זאת כך, המילים הללו לא נכתבו שם, אך מי שיחפש את אותו קיר חסר סדקים ואת כוח המגן שלא ניתן להכניעו, לא ימצא אותו. לא כאן בכל אופן. כבר שנים שאנו מנסים להוכיח כי צה"ל הוא הצבא המוסרי ביותר בעולם, ומתמודדים עם דוחות גולדסטון ודומיו. הנרטיב סביב ישראל מוקיע אותה כאומה חסרת מוסר, וזה בעולם בו במלחמה שמתרחשת קילומטרים בודדים מאיתנו מתרחשים אירועי זוועה של קניבליזם, של רצח עם, של אונס וביזה, ועדיין – אנו אלו שמתמודדים עם ההאשמות המוסריות הגדולות ביותר, פעם אחר פעם.
בתחקיר מתפרסמות עדויות של חיילי צה"ל. המילים של כל חייל, סדיר או מילואים, משתנות, אך הדברים באותה רוח: אין אפשרות אמיתית להתמודד עם האויב הערבי. הוראות הפתיחה באש עמומות, מותירות את החיילים רק עם זיק של תקווה באשר לסיכוייהם לסיים את הפעילות בשלום.
דבר ידוע הוא שבכל פעם שמתרגלים ירי, מדקלמים את עשרת הדיברות, ה-הו"בים (הוראות בטיחות) של שימוש בנשק. הדיבר האחרון הוא כמובן "הוראות אלו נכתבו בדם", על-מנת להמחיש לחייל את המשמעות של שימוש לא נכון של ירי. רוח המפקד כיום היא של שימוש לא סביר ולא מידתי בנשק, שימוש של סכנת חיים על-מנת לשמור על טוהר הנשק ועל ערכים נעלים אחרים, כשהאמצעי הוא הפיכת צבא ההגנה לישראל לצבא מתגונן. כשגוזלים מחייל את האפשרות לירות על מי שמאיים להורגו – וכן, אבנים פוגעות והורגות (אדל ביטון, יהונתן ואשר פלמר כמשל), הפכנו את החייל לאימפוטנט, חסר אונות וחסר אונים מול האיומים שמולו, וכל מה שנותר לו הוא לברוח.
חוסר עמידות מול הבעיה הערבית גסיסתו של קיר הברזל הגיעה כנראה בעשור האחרון, בעקבות החלטות של ממשלות ישראל לשמירה על ביטחון תושביה. שתי ההחלטות המרכזיות – הקמת גדר הביטחון ופיתוח מערך כיפת הברזל, מצביעות על חוסר העמידות הישראלית מול הבעיה הערבית. הבעיה מהותית ביותר, משום התמקדו בעיקר בשימור הביטחון המיידי, ולא בשבירה של אותו זיק של תקווה. מדיניות ה"איפוק זה כוח" של שרון הובילה את צה"ל למצב בו כיום איפוק הוא הכוח היחיד שיש לו.
הבעיה עם 'הכלה' היא שלכל איפוק יש גבול. בתקופתו של שרון זה קרה רק אחרי הפיגוע במלון פארק; בתקופת אולמרט זה קרה אחרי חטיפת
גלעד שליט, ומאוחר יותר במתקפות החוזרות ונשנות מעזה; אצל נתניהו זה קרה רק אחרי שהירי מעזה הסלים את עצמו, עד שקרא לצאת למבצע "עמוד ענן". במקום להציב מול הערבים כוח מגן, הצבנו מולם יחס של הרתעה: זמני, מאופק, מבליג. מדי פעם, כשהם מגזימים, אנחנו יורים חזרה. לא בארטילריה, כמובן, אלא בירי צלפים מבוקר. וגם אז, אנחנו דואגים להודיע להם מראש מה בדיוק אנחנו הולכים להרוס.
קריסתו של קיר הברזל איפשרה לנו, כישראלים, להרגיש בטוחים יותר, להתעלם מן הסכנות ולהמשיך הלאה בחיינו היומיומיים. מאז הקמתה של גדר הביטחון פחתה כמות הפיגועים בתוך הקו הירוק, כך שכשאביתר בורובסקי ושאר נרצחי איו"ש נפגעים על-ידי ערבים, זה משהו שעבור מרבית הישראלים קורה "אי שם". מטרתו של הכוח המגן היא בראש ובראשונה להגן עלינו, לא עליהם. גדר הביטחון אומנם שומרת עלינו, אך כפי שאמר משה למרגלים שעה שהורה להם לתור את הארץ: "וּמָה הֶעָרִים, אֲשֶׁר-הוּא יוֹשֵׁב בָּהֵנָּה – הַבְּמַחֲנִים, אִם בְּמִבְצָרִים?", לומר שאלו שיושבים במבצרים הם אלו שמפחדים, וכשאויב מריח פחד, האם יכבה לו זיק התקווה?
כיפת ברזל במקום קיר ברזל במבצע "עמוד ענן" עלתה לרגע קרנו של שר הביטחון בממשלת אולמרט,
עמיר פרץ, שאישר את פיתוחה של כיפת הברזל. הטיל נגד טילים הגן על מדינת ישראל, ושימש במסכת מגן על תושביה, מותיר את הפגיעה מטילי הפג'אר, הסקאדים והפצמ"רים על ארבעה בלבד. גם כאן, ברור כי כיפת הברזל משמשת כסככה אווירית שמגינה על תושבי ישראל. כמו גדר הביטחון, גם כיפת הברזל מאפשרת למקבלי ההחלטות לחשוב באופן רציונלי, קר ומבוקר על מהלכים שהם רוצים להוביל. כשאין הרוגים, אין פניקה בציבור. הבעיה היא שהמשוואה הפכה להיות: יש הרוגים – יש תגובה. בלי הרוגים, אפשר להבליג.
כך מגיעים אנו אל מצב בו התפורר קיר הברזל של ז'בוטינסקי. במקום קיר ברזל חסר סדקים קיבלנו קיר הפרדה אחד ארוך שמסתיר את הבעיה הערבית מעינינו. במקום קיר ברזל שיבטל את זיק התקווה הערבית, קיבלנו כיפת ברזל, שמבטל את הצורך שלנו להבין את האיום האווירי עלינו. במקום כוח מגן שישמור עלינו, כוחותינו שלנו מסוגלים בקושי להגן על עצמם. הכתובת הייתה על הקיר – קיר הברזל של ז'בוטינסקי מתפורר לנגד עינינו.
