אחת התעלומות הגדולות שבתורה הינה העלמותו המיסתורית של הערב רב, אותו ערב רב עצום שיצא עם בני ישראל ממצרים.
כדי להבין את סוגיית גורלו של הערב רב, עלינו להבין שעל-פי חז"ל מספר הגויים שהצטרפו לבני ישראל ברצונם לצאת גם הם משעבוד מצרים ולהתחבר לעם זוכה הניסים הגלויים היה אדיר. על-פי המכילתא, רבי ישמעאל אמר שהם היו מאה ועשרים ריבוא, או מיליון מאתיים אלף איש, ללא נשים זקנים וטף. רבי עקיבא אמר שמניינם היה מאתיים וארבעים ריבוא, או שני מיליון ארבע מאות אלף, וזאת פי ארבעה ממספר הגברים של בני ישראל מגיל עשרים עד ששים.
יש מקום לשאלה: מדוע פקד הקב"ה את בני ישראל בצאתם ממצרים ושוב לפני כניסתם ארצה, ולהבדיל, נמנע מלצוות את משה לפקוד את הערב רב שהוא גייר? התשובה לעניות דעתי, הינה שהקב"ה ידע שעליו לבטל את אותו גיור שלא נעשה לשם שמים, "גיור" שלא יוכל להתממש כי לאותו ערב רב לא היה מקום לנחלה בארץ הקודש בתוכניתו של הקב"ה. לכן ה' לא ספר אותם - תרתי משמע - בלשוננו המודרנית.
זו הראיה החזקה ביותר לכך שהצטרפותו של אותו ערב רב של גויים היה בניגוד לרצונו של הקב"ה. הרי ה' קבע שארץ ישראל מיועדת אך ורק לשנים עשר השבטים ולא יהיה מקום בארץ לנחלה נוספת על-ידי אותם מיליונים זרים. הוא ידע שחלוקת הארץ עמם תגרום לחיסולו מראש של ישוב הארץ על-ידי בני ישראל. אך באופוריה של אותה יציאה ממצרים משה רבינו לא נתן את דעתו לסכנה הדמוגרפית, התרבותית והדתית של התערבותו של ערב כה רב בתוך עם ישראל, והסכים לצרפם למסע יציאת מצרים, ללא התייעצות מראש עם הקב"ה.
את השפעתו הנוראית של אותו ערב רב על התנהלותו של עם ישראל ראינו כבר ארבעים יום לאחר מתן תורה - בחטא העגל. על דברו (לשון קשה) של הקב"ה למשה: "לֶךְ-רֵד כִּי שִׁחֵת עַמְּךָ אֲשֶׁר הֶעֱלִיתָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם" (שמות לב, ז) אומר רש"י ע"פ התנחומא: "שחת העם לא נאמר, אלא עמך, ערב רב שקבלת מעצמך וגיירתם ולא נמלכת [התייעצת] בי, ואמרת: טוב שידבקו גרים בשכינה הם שיחתו והשחיתו". במילים אחרות, הקב"ה ראה שהגורם המתסיס באותו חטא נוראי היה אותו ערב רב שמשה צירף לעם ישראל ללא התייעצות עמו.
נקברו בקברות התאווה אחרי שבני ישראל התרחקו מהר סיני והחלו לנוע לכיוון הארץ דרך המדבר החלו שוב המתאוננים להתלונן על "טורח הדרך" (על-פי הרשב"ם). מיד לאחר מכן יצטרף האספסוף למתאוננים ו"הִתְאַוּוּ תַאֲוָה וַיָשֻׁבוּ וַיִבְכּוּ גַם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹאמְרוּ מִי יַאֲכִלֶנוּ בָּשָׂר" (במדבר יא, ד). על-פי רש"י ואחרים, האספסוף הינו הערב רב, וחזקה לכך נמצא מן הפשט שמתאר את בני ישראל כאלה שהצטרפו לתלונתם של אותו אספסוף - "וַיִבְכּוּ גַם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל".
כתגובה לתאוות האספסוף והעם לבשר המטיר הקב"ה שלווים מן הים בכמות המספקת לחודש ימים, כך שהבשר "יצא מאפכם". אך בעת ש"הַבָּשָׂר עוֹדֶנּוּ בֵּין שִׁנֵּיהֶם... וַיַךְ ה' בָּעָם מַכָּה רַבָּה מְאֹד" (במדבר יא, לג). זו הראיה שהקב"ה הכה בחלק מן העם - מבני ישראל. אך התורה ממשיכה: "וַיִקְרָא אֶת-שֵׁם-הַמָקוֹם הַהוּא קִבְרוֹת הַתַּאֲוָה כִּי-שָׁם קָבְרוּ אֶת-הָעָם הַמִתְאַוִּים" (שם, לד). יש להבחין בין העם עם ישראל המתאוננים לבין האספסוף המתאווה. ובכך, הקב"ה הכה שם - בקברות התאוה - גם בחלק מעם ישראל, וגם בכל העם המתאווים, באספסוף שהוא הערב רב.
לעניות דעתי, זו הסיבה שאין בתורה כל איזכור לאחר מכן לערב רב כי כולו נקבר שם בקברות התאוה. זה היה הפתרון של הקב"ה לאותו איום גיאוגרפי-דמוגרפי-רוחני וכלכלי חמור ביותר שהווה הערב רב לתוכניתו להנחיל את ארץ הקודש לעם ישראל. ובכך תיקן הקב"ה את טעותו של משה רבינו, שברגע של אופוריה לא נתן את דעתו על האיום הקיומי שמהווה אותו ערב רב לעתידו של עם ישראל.
גם בימינו אנו ארץ ישראל מהווה מגנט המושך ערב רב לארצנו - מסתננים מסודן, מאריתריאה, מחוף השנהב וכו'. כולם חפצים ליהנות מן השפע שהקב"ה נתן לעמו בארץ הקודש. אך הצטרפותו ההמונית של אותו ערב רב מסכנת את קיומה של מדינת ישראל כמדינת היהודים. ולכן, בימינו אנו אם חפצים אנו בהישרדותנו ושגשוגנו כאן עלינו להיפרד מן הערב רב של ימינו - ובהקדם האפשרי, כי בנפשנו הדבר. כפי שלא היה אז מקום לבני ישראל ולמיליונים מן הערב רב בארץ הקודש, גם בימינו אין מקום לרבבות גויים בארצנו השמורה על-פי תורתנו הקדושה לבני ישראל, ורק לבני ישראל.
יש עוד להבין שדין הערבים, מבחינה הלכתית, שווה לדין המסתננים כי ארץ ישראל שייכת לעם ישראל, ורק לעם ישראל. וכל מי שחפץ בהישארותם של רבבות המסתננים האפריקנים והערבים בארצנו למעשה מצדד בהפיכתה של ארץ ישראל ממדינה יהודית למדינת כל אזרחיה - וזאת כמובן המרדה גדולה ברצון ה' לייעודו של עמו ישראל ולייעודו של העולם כולו.
