אופס, מהי בעצם אלימות?
בימים אלה, איתמר אלון מבאר שבע שכרטיס האשראי שלו נבלע עקב חובותיו לבנק, הלך לביתו, חזר לבנק עם אקדח, חיסל ארבעה אזרחים והתאבד. התגובות המתחסדות, מחייבות לדעת כותב שורות אלה לנסות להתמודד עם הסוגייה מהי אלימות וכיצד אדם נורמטיבי נדחף למעשים שקשה להסבירם באמצעות מאמרים משפטיים מלומדים. ובכן...
הידעתם?! לאלימות אין הגדרה משפטית אלא רק "תיאורים נילווים", כגון אלימות גופנית, מילולית, רגשית, כלכלית וכיוצ"ב. אם כך, ראוי מן הסתם לבחון כיוונים שונים להבין את המושג. ותיאמר האמת, זה מבלבל!!
האם המדד הוא הפעלת כח מצד תוקף כלפי הקורבן? האם המדד הוא הנזק הגופני? מה עם הפעלת כח שאינה גורמת לנזק גופני, כמו למשל סטירה או אפילו אונס? הרי שום נזק פיזי לא נגרם.
ואולי המדד הוא נזק גופני, עם/בלי הפעלת כח? רעל למשל, גורם לנזק, ואין הפעלת כח. גם אקדח, פיצוץ, חיתוך צינורית השמן, ניקוב והטבעת הסירה... הכל מסתכם בגרימת נזק לקורבן מבלי להפעיל נגדו כח.
אך מה עם האלימות הנוראה בכפפות המשי? מה עם הפעלת לחץ והבאת אדם לייאוש עד שהוא מתאבד? בוודאי שמעתם על מקרים שנערה מתאבדת אחרי שפורסמו באינטרנט צילומיה כשהיא מקיימת מגע אינטימי. יש מקרים שבהם מומחים לנושא (וביניהם פקידים, פרקליטים ומנהלי גבייה), יודעים להפוך אדם לשבר כלי או אפילו לחסלו, מבלי לצאת מהמשרד. אז כיצד אפשר לומר שאין זו אלימות, למרות שנזקים גופניים יש ויש? שקר האלימות!.
ומה עם שוד? מקיפים אותך מספר אנשים מזויינים ולוקחים לך את כספך ורכושך. האם זו אלימות למרות שלא נגעו בך? זה מה שעושים מעקלים, לא?! בדרך זו או אחרת, זה גם מה שקרה לאיתמר אלון מבאר שבע. יפי הנפש יאמרו שמדובר בהליכים חוקיים, אך מי מוכן להיכנס לוויכוח בעניין הזה? השופט
מישאל חשין למשל, קיבל לידיו עתירה ובה תואר כיצד פקידי מס רכוש מוציאים חיובים פיקטיוויים במאות מיליוני שקלים לשנה, והוא סרב להתערב באמרו שאינו יושב בבית משפט עליון לדון בעוולות המדינה. אז מה צריך לעשות אדם, שמבצעים נגדו ונגד משפחתו פעולה אלימה ומוכרים לו את רכושו בעילות כזב? האם עליו שוב לפנות לחשין? חלק ממקרים אלה, הסתיים בשוחד לפקיד, או לחבר ועדת הערר, או באיום על חייו של הפקיד (עוד ועוד סיפורים שסופרו לי בהיותי יו"ר עמותת נפגעי מס רכוש).
חוקרים מיומנים, יודעים שאין צורך במכות כדי למוטט נחקר. קצת מניעת שינה, קצת מוזיקה מחרישת אוזניים... ואתה מודה ברצח ארלוזורוב. כך, יש נחקרים שמנסים להתאבד ולפעמים גם מצליחים, ומכיוון שאיש לא הפעיל כח על הנחקר, אין אשמים.
רעש מוגדר כאלימות
באתר המשרד להגנת הסביבה, רעש מוגדר כאלימות. ואכן, הימצאות בתנאי רעש ומתח ממושכים, גורמים לפגיעות גופניות קשות כגון לעלייה בלחץ דם, לנדודי שינה לפגיעה בשמיעה, לטינטון (צלצולים באוזניים), לנזקים נוירולוגיים ועוד. למרות שנזקים אלה ניתנים לעתים למדידה, המשטרה לא תתבע את הפוגעים בגין אלימות, למרות שמטרדים כאלה המוציאים אזרחים מדעתם, מסתיימים לא אחת בקטטות ולעתים ברצח.
בעצם, בהשוואה לסטירת לחי חד פעמית שלא מותירה עקבות אך גוררת ענישה, פיצויים ורישום פלילי, מדוע בעצם אין צעדי ענישה חמורים יותר נגד מי שמטריף את שכניו, מפעיל בקביעות מוזיקה או מטרד אחר שמונעים מהם להתרכז, טורדים את מנוחתם, מעלים את לחץ דמם וגורמים להם להתפרצות מחלות? שקר האלימות (הוא לא אלים. הוא רק גרם לו לצאת מדעתו)!!
תופעת הלם קרב - לא כרוכה בפגיעה פיזית
השאלה מקצינה כשמדובר בתופעת "הלם קרב" שכינוייה המקצועי הוא "הפרעת דחק פוסט-טראומטית". הכוונה לפגיעה נפשית קשה אצל מי שעברו טראומה כתוצאה מלחימה, תאונה, אונס, התעללות וכיוצ"ב. יש מי שעקב כך, נחשפים לשארית חייהם לחרדות, סיוטים, אבדן כושר ריכוז, תחושות מתמשכות של פחד וחוסר אונים ותופעות חמורות אף יותר.
מדובר אם כן בפגיעות גופניות חמורות, שלא נגרמו בהכרח בגלל פגיעה פיזית. ועם זאת, אם הקורבן שנגרמו לו נזקים גופניים חמורים יסטור לפוגע, הוא יופלל באלימות. שקר האלימות!!
תופעות של "הלם קרב", מתפתחות בקלות אצל מי שנרדפים על-ידי מערכות גדולות, ומולן, חוסר האונים של הקורבן הוא לעתים מוחלט.
כיו"ר עמותת נפגעים (נפגעי מס רכוש), פגשתי בחברי עמותה נואשים עד אבדן האישיות, שבדומה לנפגעי "הלם קרב" הם פיתחו ירידה חמורה בתיפקוד וסימפטומים של חרדות ובהלה היסטרית מכל דפיקה בדלת וכל דבר דואר או צלצול טלפון ממספר לא מוכר, וזאת כתוצאה מרדיפה מתמשכת מצד פקידים ומעקלים, והכל בסיוע מסיבי של הפרקליטות, ובגיבוי מוחלט של שופטים.
כל קרימינולוג יאשר, שרמות הייאוש, ההשפלה והזעם, ממריאות ככל שמסתבר לקורבן שהוא איבד באחת את עולמו, פרנסתו, חירותו, כבודו או ילדיו, לא עקב "נסיבות גורל", אלא בגלל אינטרסים פסולים. הפגיעה הנפשית מביאה בין השאר להתפרצות של מחלות שונות, החל בסוכרת ומחלות לב וכלה בטרשת נפוצה וסרטן, ועם זאת הפוגע לא יופלל. שקר האלימות!!
התאבדות מסוג תמות נפשי עם אויבי
אין ספק שהתאבדות מהסוג הנפוץ, כמו של משה סילמן, דייוויד וינר או
מוריס בן-עטר (וכאלה יש מאות מדי שנה), לא מסתיימת בדרך כלל בהעמדת הגורם לכך לדין בגין רצח, גם אם הופעלו על המתאבד מצוקות מעבר ליכולתו לשאתן. כך למשל כתב בבלוג שלו עו"ד
אביגדור פלדמן על פגישה עם הסניגור דייוויד וינר בסמוך להתאבדותו: "מסר לי את ההחלטה, פיסת נייר מסמורטטת, תפוחה ממשמוש אינסופי, כאילו הוצאה מכיסו האחורי של אחד משדי הגיהנום, ואמר לי אחרי החלטה זו אין לי כבר בשביל מה לחיות". שקר האלימות!!
אך מטבע הדברים, לא כולם מגיבים למצוקה אינסופית בהתאבדות. יש "נוקמים" (מהסוג של
דודו טופז) ויש "נוקמים ומתאבדים" (מהסוג של איתמר אלון מבאר שבע) ואלה מהווים את האיום האמיתי למי שמנצל את כח השררה להוריד אזרחים מהפסים תוך ביצוע אלימות של כפפות משי.
השאלה היא, כמה זמן עוד אפשר יהיה לטמון את העובדות בחול? עד מתי אפשר יהיה לפטור מאחריות בעלי תפקידים מאשמת אלימות נגד הציבור ולגלגל את האחריות על הקורבנות שמגיבים? ובעיקר, מה מידת אחריותם של בעלי תפקידים ומקבלי החלטות שהפקירו את הבאים לבקש הגנה?
לדעת כותב שורות אלה, דרוש בהקדם לבצע עבודה מקיפה אודות האלימות השלטונית והמשפטית כנגד הציבור, והשפעותיהן על איכות ומערכות החיים בישראל.