זה התחיל כמהדורה סורית של 'האביב הערבי': התקוממות נגד רודנות של מיעוט על הרוב שהתגלגלה למלחמת-דת - סונים נגד שיעים. אלא, שלא כמו ביתר המקומות, להבות מלחמת האזרחים הסורית הפכו למוקד של תבערה פנים-איסלאמית כללית. העולם הסוני, ובראשו סעודיה ובנות בריתה, מספק כסף, נשק, אמונים, מחסה ולוגיסטיקה למורדים הסורים ולעומתו אירן וחיזבאללהשולחות נשק ואלפי לוחמים לשלטונות דמשק. מעירק, מדינה בהתפרקות שגם בתוכה מתחוללת מלחמת סונים-שיעים, זורמים לוחמים משני הצדדים אל תוך סוריה, להמשיך שם את מלחמתם אלה באלה.
גם מעבר למזרח התיכון גלש הסכסוך, בעקבות מעורבותן של המעצמות: לימין אסד התייצבו אירן ורוסיה ומולן ארה"ב ואירופה, הגם שעזרתן למורדים צנועה הרבה יותר. ההתמודדות המקומית קיבלה מימדים גלובליים כזירה לניגוד האינטרסים הישן רוסיה-ארה'ב, ועל הכל - כשדה קרב בין אירן למערב במאבק על השליטה במזרח התיכון כולו, מקור אנרגיה עולמי חיוני. אירן כבר מטילה את צילה על עירק בעלת הרוב השיעי והיא תנצל את תרומתה המכרעת להישרדותו של אסד (אם ישרוד) כדי ליצור רצף אירני-עירקי-סורי-לבנוני, שגם בלי הגרעין יהפוך לכוח הדומיננטי במזה'ת, ועם הפצצה לא כל שכן. עם רוסיה וסין כפטרוניות של מערך כזה, תתהווה במאזן הגלובאלי הטיה מכריעה לרעת המערב.
כל זה מעלה ב'דז'ה וו' את מלחמת האזרחים הספרדית. גם היא, תחילתה בתבערה מקומית, מרד צבאי להפלת שלטון רפובליקאי בעל נטייה שמאלית לטובת חוגים שמרנים וכנסייתיים, וסופה בדיקטטורות שנשאבו לתוכה וניצלו אותה ל"חזרה כללית" לקראת המלחמה העולמית.
התאריכים אומרים הכל: ב-7.3.36 פלש הצבא הגרמני לחבל הריין המפורז, רמס תחתיו את הסכם וורסיי. העדר תגובה של מעצמות המערב בישר את הבאות.
ב-מאי 1936 השלימה איטליה הפשיסטית את כיבוש אתיופיה. הכיבוש האכזרי סימן את כשלון "חבר הלאומים" למלא את ייעודו כמכשיר לשמירת הסדר הבינלאומי, הפגין את החולשה ורפיון הרצון של הדמוקרטיות הגדולות .
ביולי 1936 פרצה מלחמת האזרחים הספרדית.
ב-30.9.38 נחתם במינכן הסכם הכניעה של שתי הדמוקרטיות, בריטניה וצרפת, לדיקטטורות הנאצית והפשיסטית, שהסגיר את צ'כוסלובקיה למוות. כביכול, כדי למנוע מלחמה כללית ("שלום בימינו").
ב-מרס 1939 נפלה מדריד. מלחמת האזרחים הספרדית נסתיימה בניצחון הנאצים והפשיסטים.
ב-1.9.39 פלש הצבא הנאצי לפולין. פרצה מלחמת העולם השנייה.
במלחמת האזרחים הספרדית גזרו על עצמן הדמוקרטיות "איפוק", למרות המעורבות הצבאית העמוקה של ברית המועצות, גרמניה ואיטליה - מתוך כוונה למנוע מלחמה כל-אירופית. אולם אי-ההתערבות הזאת הנחילה לתוקפנים ניצחונות קלים, ובכך קרבה ולא הרחיקה את המלחמה.
האיטלקים שלחו כ-50,000 "מתנדבים", 660 מטוסים, 800 תותחים; הגרמנים - כ-16,000 'מתנדבים' ('לגיון קונדור'), 600 מטוסים, 200 טנקים והעיקר- סיוע אווירי ישיר, מכריע, לכוחות הקרקע; הסובייטים שלחו אלפי 'יועצים', כ-800 מטוסים, 350 טנקים, 1500 תותחים.
את המלחמה ניצלו הדיקטטורים ל"ניסוי כלים" לקראת המלחמה הגדולה, בעוד אנגליה מרכיבה "וועדת אי-התערבות" ומקיימת אמברגו נשק שפגע בעיקר בממשלה החוקית. צרפת נגררה אחריה. התנהגותן עשתה את ה"פייסנות" לשם דבר, ולגנאי.
ההיסטוריה לא ממש חוזרת על עצמה. בסוריה זאב אינו טורף כבש, זאב טורף זאב. ולבד מאירן - שום גורם זר אינו דומה לנאצים ולפשיסטים. עימות רוסי-אמריקני יהיה "ע'י שליח" בלבד, לא יידרדר למלחמה. לעומת זאת, מול אירן - גילויי החולשה של המערב בסוריה מסוכנים לשלום העולם. קול ענות החלושה של הדמוקרטיות מגרה את תיאבון האייטולות, עד כדי סיכון חמור למערב במזרח התיכון כולו. התוצאה - מלחמה כללית צומחת מתוך מלחמת אזרחים מקומית. כמו בספרד.
