עוד אשליה מתוקה עלולה בקרוב להתנפץ לרסיסים כשרפורמת ועדת-פרי לגיוס חרדים תתחוור בסופו של דבר כנמר של נייר. חזקה גם על כל מי שהשלה את עצמו לחזות בבחורי-ישיבות נוהרים אל הבקו"ם, שבמהרה יתפכח מהחלום-באספמיא.
אף כי המטרה היא זו שקידשה את האמצעים - אין שום סיכוי לממש, הלכה למעשה, את רפורמת השוויון בנטל, קודם כל משום שאין בעולם שוויון שכזה; שנית - משום שהדברים אמורים בגזירה שהציבור החרדי אינו מוכן לעמוד בה; ושלישית - משום שלא יהיו שום סנקציות כנגד מי שלא ימלא אחר הפקודה.
פגיעה אנושה כך או אחרת, הרי מה שהיה הוא גם מה שיוסיף להיות: החרדים ימשיכו להעדיף את הריגתם באוהלה של התורה הקדושה על פני מסירת נפשם בשדה הקרב הטמא. ספק אם בכלל ניתן לשבור את המנטאליות הזו בשכנוע מילולי, ועל אחת כמה וכמה שלא ניתן לעשות זאת בכוח הזרוע.
הדעת נותנת שהעולם במדים רחוק מהווייתם של אברכי הישיבות כרחוק מזרח ממערב וספק אם בכלל ניתן לקרבו אליהם. לא יעזור לכן שום בית-דין, ועל אחת כמה וכמה לא צווי הגיוס שיישלחו לכתובתם של החרדים. אלה, מן הסתם, פשוט לא יכובדו וימצאו את מקומם בסל האשפה. מבחינתם זה רק "עוצו עצה ותופר". אחרי ככלות הכל נחשבת גזירת הגיוס בעיני אברכי הישיבות כפגיעה אנושה בערכי הדת, שרק עליהם ולמענם הם יהיו מוכנים לשפוך את דמם.
כאב ראש הקריאה לגיוס החרדים נראית, לפיכך, כלא יותר ממשאלת-לב שלא תזכה, מן הסתם, למימוש. בסך-הכל היא נועדה להרגיע את זעמו של הציבור החילוני על אי-השוויון בנטל, אלא שבפועל ברור למדי שלא יחול כל שינוי במצב הקיים.
מלבד החומה הבצורה שמציבים החרדים אל מול גזירת הגיוס, יש גם מכשולים אחרים למימוש העניין ובהם סוגיות רגישות ביותר האמורות להכשיל את הביצוע בפועל; החל בתהום פעורה עוד יותר מזו הקיימת בין החרדים לחילונים, וכלה באיום במשבר ממשלתי.
בשורה התחתונה מסבה שאלת גיוסם של החרדים כאב-ראש לא קטן גם לצה"ל עצמו, שהרי סוד גלוי הוא שמבחינת הצרכים הצבאיים אין הוא נזקק להם כלל. גיוסם של מי שהם נעדרי כל מוטיבציה צבאית יהיה, לפיכך, רק לנטל עצום. מוטב שיניחו להם לנפשם, וטוב יעשו בעלי המוראל הנמוך שבינינו אם ישלימו עם המצב הקיים בנטילתה של גלולת-רגיעה.
