בשנים האחרונות נערכו חפירות ארכיאולוגיות אינטנסיביות ב'חירבת קייאפה', על-ידי הפרופ' יוסי גרפינקל מהמכון לארכיאולוגיה באוניברסיטה העברית בירושלים, בשיתוף עם רשות העתיקות. חירבת קייאפה נמצאת על גבי גבעה המשקיפה על עמק האלה, כ-2 ק"מ מערבית לאתר בו נמצא תל-עזקה, קרוב לבית שמש. האתר מתוארך למאה העשירית לפני הספירה.
באתר נתגלו עשרות רבות של ידיות של קנקנים עם הטבעה של אצבע הקדר על גב הידית. השאלה שעלתה במחקר הייתה מה היה תפקיד הסימון המיוחד הזה ולמה הוא שימש.
אם נלך קדימה, למאה ה-8 לפני הספירה, תקופת חזקיהו, נגלה כי טביעות על גבי ידיות של קנקנים נתגלו בחפירות ארכיאולוגיות באלפיהן. הטביעות היו בצורה שונה מאשר בחירבת קייאפה - לא טביעת אצבע, אלא כתיבה ממש. על גבי הידיות נחרטו המילים "למלך", או שמות של מקומות (חברון, זיף, שוכה, ממשת), או שמות פרטיים, לעתים בתוספת של טביעות בצורת חרפושית או שמש מכונפת.
תופעת ההטבעות על גבי ידיות של קנקנים ממשיכה הלאה במאה השביעית לפנה"ס, בתחילה עם ההטבעות בצורה של חרותות מעגליות - שני מעגלים עם מרכז משותף בצורת נקודה, ובהמשך (אולי בתקופתו של יאשיהו) בצורה של וורדה (מעין פרח). במאות 3,4 לפני הספירה שיטת הסימון השתנתה, והפעם לטביעות עם הכיתוב "יהוד" על ידיות הקנקנים.
תופעת הטביעות על גבי הידיות, כמותן, תפוצתן, ומשך השימוש בהן חושפת את חשיבותה של התופעה. התופעה הזאת היא ייחודית ליהודה. אומנם התופעה של הטבעת חותמות על אריזות של סחורות ידועה כבר מהאלף ה-7 לפני הספירה במסופוטמיה, אבל המערכת ביהודה היא ייחודית, הן מבחינת הכמות והתפוצה והן מבחינת משך הזמן של קיום התופעה. הטביעות מופיעות החל מהמאה ה-10 לפני הספירה בחירבת קייאפה ועד, כנראה, הכיבוש ההלניסטי בסוף המאה השלישית לפני הספירה. התופעה נמשכת לאורך מאות שנים, והשינוי היחיד שחל במשך השנים הוא בדגם הטביעה.
מה היה תפקידן של הטביעות על הידיות? הן היוו, למעשה, חלק ממערכת של גביית מיסים של השלטון המרכזי. מדובר בידיות של קנקנים ששימשו לאיחסון נוזלים – יין ושמן זית. המיסים נגבו בצורה של תוצרת חקלאית. התוצרת החקלאית נאספה מן הכפרים ואוחסנה בקנקנים שסומנו מראש, באמצעות הטבעה. לאחר מכן הופצו הקנקנים, על-פי הוראות פקידי המלך, אל המקומות והאנשים שהיו אמורים לקבל את הקצבה או השכר או המימון מאת אוצר הממלכה. למערכת היו שני תפקידים: האחד, לצרכי מינהל – כתשלום משכורות לעובדי המלך במקומות השונים בממלכה, או כהקצבה קבועה למושל המקומי ולעובדיו, או לאנשי הצבא, או עבור הערים הבצורות וכדומה, והתפקיד השני – לצרכי פולחן. עבודת הפולחן הייתה חלק בלתי נפרד מהמערכת המינהלית-ציבורית של הממלכה, ועל כן היה צריך לממן אותה ואת בעלי התפקידים בה.
חירבת קייאפה חושפת את ניצניה של תופעת הטביעה על גבי ידיות של קנקני אגירה. הקנקנים הכילו שמן ויין והיוו, למעשה, חלק ממערכת של גביית מיסים על-ידי השלטון המרכזי. התופעה חושפת לנו את ראשית דרכו של השלטון המרכזי ביהודה ואת דרך פעולתו, בכל אופן בכל הקשור לגביית מיסים והפצתם מחדש.
