כך נולדו הסעיפים המגבילים את בחירת הרבנים הראשיים

ההזדמנות באה לידם של המפד"ל ומפלגות העבודה-מפ"ם בתחילת שנות ה-70. בשנות ה-60 נקרה לבית הדין בפתח תקוה דיון לגבי כשרותם אל "אח ואחות" לבוא בקהל עקב שאלת ממזרות. ביה"ד לא מצא מקום להתיר את הממזרות מ"האח והאחות" ועמד על כך בתוקף. הדיון הגיע לבית הדין הרבני הגדול בירושלים. על-אף הדיון הנרחב, החליטו לבסוף הרבנים שלא להכריע בסוגיה ולהחזיר את התיק לבית הדין הרבני בפתח תקוה, כדי שיבדוק שוב את החלטתו, שהרי ההלכה אוסרת על בי"ד אחד להתערב בפסקו של בית דין אחר: "ולעולם אין בית דין בודקין אחר בית דין אחר אלא מחזיקין אותו שהן בקיאין ולא יטעו". אלא, ש"האח והאחות" שירתו במטה הכללי בלשכתו של משה דיין וסמוך ללשכת הרב הצבאי הראשי, שלמה גורן, וזה האחרון, בעודו הרב הצבאי הראשי כתב פסק שבו מנה יסודות הלכתיים שמאפשרים הקלה בבעיה ההלכתית. עם התמשכות הפרשה לאורך שנים, ניסה שר הביטחון משה דיין להתערב לטובת השניים. גם ראש הממשלה גולדה מאיר קיבלה אותם לשיחה ומצוקתם נגעה לליבה, והדבר הגיע עד משבר קואליציוני. הרב גורן הבטיח למשה דיין כי אם ייבחר לרב ראשי, אזי יכנס את בית הדין הגבוה לערורים ויתיר את ה"אח והאחות" מממזרותם. פרשה זו ריחפה, מעל מערכת הבחירות לרב הראשי, כעננה. הרב הראשי הספרדי דאז, הרב יצחק ניסים, ניסה להקים בית דין מיוחד שידון בפרשה מחדש, אולם נכשל. אז בעצה אחת בין מפלגת העבודה-מפ"ם לבין המפד"ל, הוחלט להדיח את הרבנים הראשיים הנוכחיים, בכאלו שיהיו נוחים יותר לשלטון, ויהיו עושי דברו. המועמדים שנבחרו להיות המדיחים, הם הרב שלמה גורן והרב עובדיה יוסף. ואכן הרב גורן במהלך כהונתו פרע את השטר, מה שהוביל לפרישתו של הרב אלישיב מבית הדין הרבני. זו הייתה הפעם הראשונה בתולדות הרבנות הראשית, שמעמידים לבחירה מועמדים אלטרנטיביים להחלפה / הדחה לרבנים ראשיים מכהנים. תהליך, שבסופו של יום, גרם להדחתם של הרב נסים והרב אוטנרמן מכהונתם.

בכך לא הסתיימה החרפה, עדיין רבנים מכהנים יכלו להציג מועמדותם בשנית. אולם בקיץ 1981, נערכו חפירות ארכאולוגיות בעיר דוד, בסמוך לירושלים העתיקה. בצפון מתחם החפירות (שטח G) התגלו קברים ועצמות, ומשרד הדתות הורה לצמצם את החפירות. גם הרבנים הראשיים שלמה גורן ויצחק ניסים סברו כן ופרסמו פסק הלכה לפיו אין להמשיך את החפירות. לאור כל זאת, החליט שר החינוך והתרבות, זבולון המר, להפסיק את הפעילות הארכאולוגית באתר. הוגשה עתירה לבג"ץ נגד החלטת השר, והעתירה התקבלה. בית המשפט קבע, כי "אסור לשר להיות מושפע מחוות דעת הלכתיות, וכי הן אינן מחייבות נושאי משרה ממלכתיים. לאור הפסיקה התחדשו החפירות, בניגוד לפסיקה של הרב גורן שעמדה בסתירה להחלטת הבג"ץ. שר החינוך (מפד"ל) ציית לבג"ץ וסירב להישמע לפסקי ההלכה של הרבנות הראשית, ומשנקרא לבוא אליה - סירב להתייצב בפניה. הרב גורן הוציא נגד שר החינוך "כתב סרוב", עם כל המשתמע מכך, על שאינו נשמע לרבנות הראשית. בעקבות כך, גמלה במפד"ל ההחלטה למנוע מהרב גורן להתמודד שוב על המשרה, עם סיום הקדנציה, על-ידי שינוי חוק בחירת הרבנים הראשיים, כך שרב ראשי לא יוכל לעולם להיבחר שנית. ליוזמת המפד"ל להשגת חקיקה זו, הצטרף גם שר האוצר משה ניסים, בנו של הרב נסים, הראשון לציון, שהודח בידי הרב יוסף (ואיתו הליכוד ושאר סיעות הקואליציה). בחודש אייר תשמ"ג (1983), בעקבות חוק שקצב את כהונתם של הרבנים הראשיים ל-10 שנים, בלי יכולת להיבחר שנית, הודחו מכהונותיהם הרב יוסף והרב גורן כרבנים ראשיים. סעיף נוסף הוא החוק שמונע מרבנים מעל גיל 70 להתמודד, שנוצר כדי למנוע מהרב שאול ישראלי להתמודד לתפקיד. ביטול שני הסעיפים האלה, הגבלת גיל הרבנים הראשיים לישראל והאיסור על רב מכהן להתמודד לקדנציה שנייה, הם היסוד ליוזמת הרב דרוקמן ל'דיל הרב עמאר והרב אריאל'.