בכנס לשכת עורכי הדין באילת מלין
מבקר המדינה בדימוס על עיתונאים שאת שמם הוא לא הזכיר כי בעת שנחקרו בפרשת הרפז הם לקחו צד, "ראינו בפעם הראשונה איך מנסים להשפיע על השיקולים שלנו בחקירה של נושא כל-כך כאוב לכל מדינת ישראל. ההרגשה שלי הייתה קשה מאוד" הוסיף ואמר המבקר שלעבר. מפליא מאוד שהמבקר לשעבר אשר השקיע את מיטב שעותיו ומיטב שעות משרדו בפרשה, הבחין בנטיות העיתונאיות רק בשלב החקירה, כי ברור שכל הסיפור או לפחות עיקרו הוא ברווז עיתונאי ענקי ומאוד מאוד צולע, סירחון שעיתונות אחראית לא הייתה מתעסקת אתו בכלל.
כאשר כזה מסמך תמוהה ומוזר כמו מסמך הרפז נופל לידיו של עיתונאי אחראי, אשר ממלא תפקידו נאמנה, ולא משמש בתפקידו כמקפצה ליעדים אחרים או לקידום אינטרסים הזרים לאינטרסים של עיתונות חופשית הוגנת ומאוזנת, הוא פונה מראש לכל מן הנפגעים האפשריים, בודק ביסודיות את האפשרות שכל המסמך המוזר הזה מצוץ מן האצבע, ולא פורץ אל האקרנים ביום המכריע של מינוי הרמטכ"ל, מזעזע את כל המערכת - נכנס בפועל בנעלי ראש הממשלה ושר הביטחון וקובע בפועל את תפקידם של הממונים על-פי חוק ושל הוועדה הסטטוטורית שאישרה את המינוי.
וזה בדיוק מה שקרה. שלושה עיתונאים ואולפן אחד ביום שישי לפני כ-3 שנים, החליטו עבור מדינת ישראל, בהסתמך על מסמך מזויף, מי יכהן כאן כרמטכ"ל, ומי לא, מי ראוי להמשך כהונה כרמטכ"ל ומי לא, ולכן מה פלא שמה שנולד בחטא, המשיך את חייו בחטא, והביא לניסיונות של עיתונאים להטות את החקירה כל איש לכיוונו.
המחנאות בעיתונות יצרה את הידיעה הסנסציונית המבוססת על מסמך מזויף, והמחנאות בעיתונות גם הובילה באופן טבעי את העדויות המוטות של העיתונאים בפני מבקר המדינה, הדג כזכור מסריח מהראש. ברומא של העיתונות, כל העיתונאים, או לפחות מרביתם מתנהגים כרומאים.
ומחנאות הזו לא התבטאה רק בסיפור מסמך הרפז, המחנאות עקבה אחרי האולפן הזה עקב בצד אגודל, עד אשר הוא התפרק – והגורם שבראשו חצה את הקווים מן העיתונות לפוליטיקה, תוך שהוא מבהיר לכל בר דעת את האינטרס הברור, המובהק, והנוגד כל עיקרון של עיתונות חופשית, אשר הוביל את האולפן טרם פרישתו.
