פרשת השבוע - שלח לך

לָשׁוֹן מַצְלִיפָה

טוֹבָה לָשׁוֹן מַצְלִיפָה מתִּשְׁבַחַת שֶׁקֶר

פְּסִיחָה עַל תּוֹכֶחָה הִיא חֹמֶר לַמְבַקֶּר

וְהַצְנַע לֶכֶת לְבַל תֵּהֵא עֶינַיִם מְנַקֵּר

כִּי גִּבּוֹר אֵינוֹ מִי שֶׁמְפַתֵּחַ בְּעוֹדוֹ חוֹגֵר

אֲחִיזַת עֶינַיִם שֶׁנֶּחֱזֵית כַּאֲמִירַת אֱמֶת

זֹאת כְּרוֹפֶא אֵלִיל שֶׁאֵין לוֹ אֲרוּכָה לָתֵת

מְהַלֵּל עַצְמוֹ בְּעוֹדוֹ בְּפֶצַע זוֹלָתוֹ מְחַתֵּת

וְהוּא מוֹסִיף וְלא חָדֵל עַד שֶׁמְּטֻפָּלוֹ מֵת

יֵשׁ וְאֱמֶת בּוֹטָה מַפִּילָה פַּחַד וְאֵימָה

יֵשׁ בָּהּ כְּדֵי לְשָׁרֵת אוֹיֶב בְּעֵת מִלְחָמָה

לַמְרוֹת הַכֹּל יֵשׁ לוֹמַר אֱמֶת בִּמְקוֹמָה

לֹא כְּדִבְרֵי הַמְּרַגְלִים שֶׁעוֹרְרוּ מְהוּמָה

הֵם אַמְרוּ חֲצָאֵי אֱמֶת

בִּמְקוֹם רַגְלַיִם לְכַתֵּת

מחצאי אמת נופלת רוחו של העם נסמכה פרשת שלח לך לפרשת מרים הנביאה, שלקתה בצרעת על עסקי דבה באחיה משה לפרשת המרגלים שנשלחו לרגל את הארץ, כדי לאמר לנו כי לא למדו מוסר מפרשת מרים והוציאו דבת הארץ בְּאָמְרַם למשה ולעם חצאי אמת. מה עשו? תחילה שבחו את הארץ, כארץ זבת חלב ודבש, ומיד המשיכו לדבר על טיבם של תושבי הארץ באמרם: עז העם היושב בארץ והערים בצורות...ובה ילידי ענק ... ועמלק יושב בנגב (יג/כז,כח,כט) דברים שהפילו פחד ואימה על העם ששומעים את אשר המרגלים מספרים על ערי הארץ ועל תושביה. בהוסיפם עוד להביע דעה ולא תיאור עובדתי בלבד בְּאָמְרַם: ארץ אוכלת יושביה .....והנפילים בני ענק ...ונהי בעינינו כחגבים ... (יג/לב,לג) . דברי הגזמה וְחָצָאֵי אמת הגרועים משקר, גרמו לנפילת רוחו של העם . ונפל על העם פחד ואימה ונזדעזע והחלו השומעים לבכות מפחד ולהתלונן בפני משה : לו מתנו בארץ מצרים או במדבר הזה לו מתנו.(יד/א,ב).דברי המרגלים עוררו מעין מרי בעם בְּאָמְרַם: נתנה ראש ונשובה מצרים. (יד/ד) . רש"י אומר מלשון הכתוב עלה כי הרב"ה יעץ למש ולא צוה עליו: שלח לך אנשים ויתורו את ארץ כנען .... (יג/ב) ומשה נועץ בשכינה (בקב"ה) ושלח משלחת יצוגית שנים אנשים, איש איש מכל שבט, כי ידע שהארץ טובה מפי הקב'ה שאמר לו: אעלה אתכם מְעֹנִי מצרים וגו' (שמות ג' י"ז) כלומר ממצרים העשירה שעליה נאמר: כגן ה' כארץ מצרים (בראשית פ' יג' פסוק י'), לארץ טובה ממנה לחברון אשר נבנתה שבע שנים לפני צֹעָן מצרים.

הקנוניה שמטרתה להחזיר בני ישראל למצרים הקנוניה של עשרת מרגלים הייתה ביסוד יציאתם לרגל את הארץ: הם בקשו להפיל פחד ואימה בלב העם כדי שיתמרד ולא ירצו להלחם על הארץ ויבקש לחזור למצרים . לכן נאמר על המרגלים וילכו ויבאו (י"ג כ"ו) , כלומר כפי שהלכו כך הם באו. הם הוציאו דיבת הארץ בְּאָמְרַם: ארץ אֹכֶלֶת יושביה (י"ג ל"ב) הביטוי דבה, כלומר אמירת דברים רעים. כמעשה יוסף עם אחיו: ויבא יוסף את דבתם רעה אל אביהם בראשית ל"ז ב') כמעט והצליחה הקנוניה, לולא שנים מבין שנים עשר המרגלים הושע בן נון וכלב בן יפונה , לא נטלו חלק בקנוניה: וכך נחלק העם לשני מחנות: כלב בן יפנה והושע בן נון מחנה אחד וכל העשרה האחרים מחנה אחד. ֹ כלב בן יְפֻנֶּה שבקש לסכל את מזימת העשרה, רצה לדבר אך חשש פן לא יתנו להשמיע את דברו, אבל כיון שהכל סברו שגם כלב יש לו להוסיף על אלה שהסיתו כשאמר להם: וכי זו בלבד עשה לנו משה, בכך הִסָּה (השתיק) אותם ושתקו מתוך כך סברו כי גם כלב עומד לספר בגנותו של משה, ומשום שהיה בלבם על משה בהשפעת דברי המרגלים שקשרו קשר, נתנו להשמיע דברו בגנותו של משה. אלא שכלב החל למנות את מעשיו הנפלאים של משה באמרו: הלא קרע לנו את הים, והוריד לנו את המן והגיז (הפריח) לנו את השלו. והוסיף כלב: ואפילו הארץ תהיה בשמים עָלֹה נַעֲלֶה וְיָרַשְׁנוּ אּתָהּ, כִּי יָכוֹל נוּכַל לָה. (יג/ל) מששמע העם המוסת כי כלב מדבר בשבחו של משה, בקשו לרגום אותו ואת הושע בן נון באבנים. הקב"ה גזר ענישה אבדנית על העם: אַכֶּנּוּ בַּדֶּבֶר וְאוֹרִשֶׁנּוּ . (יד/יב) אך כדרכו של משה מיד פנה לקב"ה לעזרת העם למניעת המגפה באמרו: איך תמית את העם הזה ואמרו הגוים ..מבלתי יכלת ה' להביא את העם הזה אל הארץ אשר נשבע להם וישחטם במדבר. (יד/טו,טז) אתה ארך אפים ורב חסד נֹשֵׂא עון ופשע ונקה לא ינקה , פֹּקֵד עֲוֹן אָבוֹת עַל בָּנִים על שִׁלֵשִׁים וְעַל רִבְּעִים ? (יד/יח) . סלח נא לעון העם הזה. שוב ראינו גדולתו של משה בעיני אלהים ובעיני העם, כי דחה את הגזרה , אך הקב"ה לא סלח לעם כפי שנוכח בהמשך.

ישוב הארץ מצוה מן התורה

מצות ישוב הארץ מעניקה זכות גדולה לַמְקַיֵּם אותה בגופו, ועל כן חז"ל אמרו כי היושב קבע בארץ הוא צדיק גמור. לכן הקנוניה של המרגלים בה אנו עוסקים נועדה להסית את העם לשוב למצרים, זה חטא בל יכופר. לכן המסיתים והמדיחים כעשרת המרגלים הם : רשעים גמורים. כי מאסו בארץ ישראל. המסקנה היא שמי שאינו יושב קבע בארץ ישראל מרצונו החופשי , יהא הוא גאון הדור ועילוי שאין כמוהו , איננו נמנה על הצדיקים הגמורים. הישיבה בארץ קובעת את צביונה העברי (יהודי), מחזקת את הדבר המובן מאליו לדידנו כי הארץ היא ארצו של העם היהודי ומי שמדיח את העם שלא שלא להילחם עליה הרי הוא חוטא חטא בל יכופר, כי הוא מרחיק את הדבק המדבק של העם לארצו. לא בכדי הקב"ה גמר אֹמֶר להעניש את העם על מעשה המרגלים בהביאו עליו מכת דבר (יד/יב) אף על-פי שהגזרה בוטלה בסיועו של משה, הקב"ה לא סלח לדור המדבר על מעשיו וגזר עליו למות במדבר ולא להיכנס לארץ, בכך הקב"ה אִפְשֵׁר רק לצאצאיהם להילחם על הארץ ולרשת אותה. המאורע בו הפרשה מדברת בו התרחש כשנתיים אחרי יציאת בני ישראל ממצרים והיו למעשה בפתח שערי הארץ, אך כתוצאה ממעשה המרגלים גזר הקב"ה על יוצאי מצרים לצעוד במדבר עוד שלושים ושמונה שנים, בגלל מעשה המרגלים. ניתן לסכם פרק זה בכך שחלק חשוב מן העם שהיה במצרים הוציא את עצמו מכלל ישראל ונשאר שם ונטמע במצרים. ואלה שיצאו ננצרים (חמישית העם), התבדלו וראו עצמם פטורים מלהילחם עליה ועל הישיבה בה כפי שצוה הקב"ה את ישראל לעשות. התבדלות זו יוצרת חיץ בין בני העם לבין עצמם ותופעה זו לצערנו יוצר קרע בעם. הניסיון בימינו ליצור חיץ בין חלק העם עם חלקו האחר כגון: טובים וטובים יותר, חשובים וחשובים יותר. על אלה נאמר : הפוסל במומו פוסל כי כל העם קבל תורה מסיני וכל העם למד אותה ולומד אותה ומקיים את מצוותיה, יש ומי שמנבה לקים כל מצוותיה ויש מי שמקיים חלק, דבר זה הוא בין האדם לבוראו. לעומת זאת מי שאיננו משלב תורה ומלאכה פוגע בכבוד התורה ובדברי חז"ל . צריך להגן על הארץ לא רק ברוח אלא גם בגוף כפי שמצוה התורה בלחימה ממש ובהקרבה. אין שתי תורות לישראל תורה אחת לכולנו, וחובה על כל אחד מאתנו , נער, אברך, או עמך ישראל לתת את חלקו בביסוס ישיבתנו כאן ולא בארה"ב ולא באירופה. ככל שהארץ תובטח לעם ישראל ותסכל כל הקנוניות נגדו, יתאפשר ליחידי סגולה ללמוד תורה וגם לעשות מלאכה, לבל יהא אחד טוֹרֵחַ והאחר נֶהֱנֶה. הַמַּסְקָנָה הַמִּתְבַּקֶּשֶׁת היא :

מָהוּת הַתּוֹרָה כְּמָהוּת הָאֱמוּנָה

תּוֹרָה וְּמְלָאכָה וַעֲמִידָה אֵיתָנָה

עַמְךָ יִשְׂרָאֵל צַדִּיקִים זוֹ הַתּוֹבָנָה

לִלְמוֹד לַעֲבוֹד וְלִתְרוֹם כֹּל הַשָּנָה

כֹל חָכָם יוֹדֵעַ מָה הַמַּסְקָנַָּה

אִם נְגַלֶּה בּוּרוּת וְחֹסֶר הֲבָנָה

נֶאֱמַר: נָשֹׂא אֶת רֹאשׁ בְּנֵי גֵּרְשׁוֹן

כְּמו בְּמִפְקַד יוֹצְאֵי צָבָא הָרִאשׁוֹן

לְמַעַן יִשְׂאוּ בַּנֶּטֶל מִשְׁכָּן עַל שֶׁכֶם

יָעַסְקוּ בַּקֹּדֶשׁ וִישָׁרְתוּ הָעַם גַּם כֵּן

לֹא יוֹצֵא דֹּפֶן וְלֹא פָּטוּר מִנֶּטֶל

בְּשִׁירוּת הָעַם וּבִשְׂדֶה הַקֶּטֶל