בתחילת החודש הזה, ביום א', ישבתי כבכל בוקר מול צג המחשב וקראתי חדשות. פתאום הרגשתי זעזוע חזק בראשי. כמו רבע שנייה של זרם חשמלי מלווה בהרגשה שאני מתפורר לפרודות. הרגשה איומה מזו איני מכיר. אחר רגע או שניים הופיעה תנודה ערפילית במוחי. נקודות קטנות שזזו ושבו למקומן.
אני חי בקיבוץ שאין בו רופא אך יש לנו אחראית על הבריאות. הודעתי לה בטלפון מה התרחש אתי וכעבור זמן קצר נלקחתי במכונית למרפאה האזורית של קופת חולים ביטבתה. רופא המשפחה לא היה שם באותה שעה. קיבלה את פניי אחות שהבינה היטב מה הזעזוע שהרגשתי והיא הפנתה אותי לאחת הרופאות במרפאה. השפה העברית לא הייתה שפת האם של הרופאה וכשביקשה ממני בשלישית לשוב ולהסביר מה קרה לי, השבתי שאינני יודע לתרגם עברית לעברית והיא נאלצה לפנות לאחות ולשמוע מפיה הסבר ברוסית.
התלוננתי על בחילה שחשתי מרגע הזעזוע והרופאה נתנה לי תרופה לבחילה, וכמו-כן נתנה לי הפניה לחדר המיון של בית החולים ע"ש יוספטל באילת. היא אמרה שאם אוסיף להרגיש רע עלי לנסוע לבית החולים.
התיאור שנתתי זה עתה הוא תיאור קלאסי של שבץ מוחי. אישית, לא ידעתי מה עבר עלי עד שקראתי תיאור כזה בחוברת של קופת חולים.
במחלקת המיון בבית החולים למחלקת המיון של בית החולים יוספטל הגעתי רק כעבור שלושה ימים של ציפייה להרגשה טובה יותר. מזכיר הקיבוץ הסיע אותי וסייע בידי.
מחלקת המיון של בית החולים יוספטל ידועה גם בשם "המחלקה לרפואה מהירה". בראשה עומד ד"ר קובי ארד שהגיע לאילת מחיפה וכאן נעשה איש נערץ שריפא והשיב לחיים הרבה אנשים. מהם שנפגעו בתאונות איומות בכביש הערבה או בפעולות טרור. אותי הציל ד"ר ארד כמה פעמים מתסבוכות קשות בדרכי הנשימה. היכולת שלו לרפא נראית וירטואוזית בעיניי ואני מכבד ומעריץ אותו.
במחלקת המיון של בית החולים יוספטל מצויים בעיקר רופאים מתמחים. רובם ערביים. ד"ר ארד מדריך ומכוון אותם. גם בחלק ניכר של בתי המרקחת באילת עובדים רוקחים ערביים וקשה לתאר את חיי היומיום של אילת בלי ערבים. סיפורים על השפלת ערבים או התנהגות יהירה כלפי ערבים מגיעים אלינו בעיקר ממרכז הארץ.
בחדר המיון צריכים החולים לחזור ולספר על מיחושיהם כמה וכמה פעמים. תחילה נעשה הדבר בתהליך הביורוקרטי של ההרשמה. בעת ההרשמה עלול החולה להרגיש כאילו הוא נמצא בחקירה משטרתית. שניים או שלושה רופאים מתמחים תוקפים אותו בשאלות טורדניות על מיחושיו, על השעה המדויקת בה החלו המיחושים וכן על הסיבות למיחושים.
אותי בדקו חמישה רופאים וכל אחד מהם ביקש מחדש לשמוע מפי מה מטריד אותי. כל אחד מהם שאל אותה שאלה אחר שדיברתי על זעזוע בראש: "קיבלת מכה?" הייתה השאלה.
רופא אחד, שלמיטב הבנתי לא היה ערבי, עשה לי כמה בדיקות נוירולוגיות ולדברי מזכיר הקיבוץ שליווה אותי, עמדתי בהן היטב.
הרופאים המתמחים אינם רשאים לשלוח אותי ל-CT ולא נותר לי אלא לחכות לבואו של הרופא הבכיר: ד"ר ארד. בינתיים התבקשתי לשכב במיטה מספר 9 ולחכות.
המתנה בתוך חדר מיון יכולה להיות סיוט, אם בשעת ההמתנה מובאים לכאן פצועי תאונות וילדים נמלא האולם בצעקות כאב, בכי ילדים והוראות של רופאים שונים. לפעמים מופיעים גם שוטרים במדים שהתלוו אל אנשים פצועים והם אינם מהווים גורם מרגיע.
ד"ר ארד הגיע אחר שהמהומה וצעקות הכאב חדלו. ייתכן שהיה שם לפני כן ועסק בהרגעת החולים, אך לעיניי הופיע רק אחר שהמהומה פסקה. סיפרתי לו מה עבר עלי והוא תמה על שהופעתי שם שלושה ימים אחר המקרה. אינני יודע אם הוא התייחס לתיאור שנתתי כאל שבץ מוחי למרות שזה היה תיאור מדויק. הוא שמע מפי שאני חושש שמא אקבל זעזוע נוסף וציין באבחנתו שאני לוקה בחרדה.
יתר על כן הוא כינס ליד מיטתי את רופאי המחלקה והסביר להם שהבעיה העיקרית שלי היא מקום מגוריי המרוחק ואם ישלחו אותי הביתה, אלך בחרדה שמא זה יקרה בשנית, ושוב יעבור זמן קריטי עד שאקבל טיפול מתאים. משום כך ביקש ד"ר ארד שאדבר עם העובדת הסוציאלית של בית החולים ואחר שיחתי עמה אשתחרר ובתעודת השחרור שלי יירשם האבחון שלי. העובדת הסוציאלית בבית החולים היא אישה צעירה שהקשיבה היטב לדבריי ומדי פעם ניסתה לעודד אותי על-ידי קריאת "אוקיי, אוקיי".
ההתמוטטות על קופסת הקורנפלקס את החרדה לא איבדתי, גם לא את הסחרור המוזר בראשי שאותו חשתי בכל רגע שקמתי לעמוד על רגליי. את תעודת השחרור הבאתי באותו יום לרופא המשפחתי במרפאה האזורית יטבתה (אישית, אני מאמין שעתיד גדול צפוי לרופא זה וברכותיי ילוו אותו בכל אשר יילך).
אבחון החרדה לא הרשים אותו במיוחד ואחר שיחה קצרה רשם ונתן לי הפניה לצילום CT של מוחי. הוא דרש שאעשה את הצילום במהירות האפשרית, אך בינתיים הגיע חג שבועות ואיסרו-חג אחריו. נאלצתי לדחות את נסיעתי למכון ה-CT בשבוע ולהמתין.
ביום שלאחר איסרו-חג, בשעת בוקר, התקשרתי למשרד וביקשתי להודיע לידיד בשם בני שאינני מרגיש טוב. בני הוא חבר שנטל על עצמו לטפל בי ולסייע בידי. איני יודע אם הוא קיבל את ההודעה, כי אחר שהחזרתי את שפופרת הטלפון למקומה חשך עלי עולמי והתמוטטתי על הרצפה ושברתי את עצם העצה. במשרד שמעו את הודעתי ומיד שלחו אלי בחור שעבר פעם קורס חובשים בצבא.
החובש הגיע אל ביתי ומצא אותי שוכב על הרצפה וראשי נשען על קופסה של קורנפלקס. הוא הצליח להעיר אותי ומיד חיבר צינור חמצן לאפי כי התקשיתי לנשום. החובש הוסיף וקרא לאמבולנס שהגיע במהירות יחסית ונטל אותי ביחד עם בני, ידידי, לבית החולים.
איני זוכר הרבה מפרשה זו פרט לשיחה עם הפרמדיקים מהאמבולנס שביקשו ממני לעזור להם להבין מה קרה, ואני הייתי משוכנע שאני העוזר של הפרמדיקים.
האמבולנס הביא אותי לחדר המיון. הפרמדיקים אמרו מה שאמרו ויצאו לדרכם. ד"ר ארד לא היה שם באותו יום. היו רק רופאים מתמחים ערביים שנעצו בי מזרקים ונטלו דם לבדיקה.
בני ניסה להסביר לרופא הערבי מה קרה לי שבוע לפני כן ואחד הרופאים נזכר שאכן ראה אותי שם לפני שבוע. הוא חיפש בתיקי המחלקה ושב עם ההודעה שאבחנו אצלי חרדה.
מיד פנה אלי הרופא התורן בשאלה הבאה: "אני מבין שיש לך חרדה. ממה אתה חושש? האם זה עניין של כסף?" רבותיי, זה לא פיליטון. המציאות המצחיקה הזו לא הייתה מצחיקה באותם רגעים. עצם העצה השבורה הכאיבה מאוד ואני נאנחתי.
"מה כואב לך?" שאל הרופא. "התחת". אמרתי. "כן" אמר הרופא "וחוץ מהתחת, מה עוד?" ריבון כל העולמים: אינני רופא. אך אילו הייתי עומד שם ליד הרופא ושומע את התשובה הזו הייתי מבין שמשהו קרה שם ובמקום עוד שאלה חסרת ערך הייתי מנסה לברר למה יש לאיש הזה כאבים באחוריו.
המלחמה על צילום ה-CT הרופא קיבל בינתיים תוצאות של בדיקות המעבדה והוא החליט לשחרר אותי לביתי. כאן החל ויכוח בינו לבין בני.
בני ביקש להסביר לו את מצבי והרופא השיב בחשיבות עצמית שההסברים הללו מיותרים ושאני סובל מחרדה בלבד ומוטב שאתאושש בבית. בינתיים הורה להוציא אותי אל מחוץ לחדר המיון. בני חזר וקרא שהוא מכיר אותי היטב וכי תנועותיי והליכתי ברגעים אלו שונות מיומיום.
מחוץ לחדר המיון ישבו אנשים נוספים. כמה מהם באו לסייע לבני להוליך אותי אל הספסל הסמוך וגם הם קראו לרופא הערבי ש"האיש הזה לא יכול לעמוד על הרגליים. מה פתאום אתה שולח אותו?" בצניעותו הרבה השיב להם הרופא שאינו חייב לתת דוח רפואי לאיש מהם. הם אינם קרובי משפחה שלי ואינם רשאים לבוא בטענות.
אני הייתי במצב מטושטש מכדי לעקוב אחר הוויכוחים הללו ובסופו של דבר פניתי לבני ואמרתי בקול רם: "אתה לא רואה שהוא פשוט רוצה להתפטר ממני?" "אתה צריך את הוויכוחים האלו?"
"תעשו לו צילום CT" קרא בני. "בשביל זה צריך הוראה של רופא בכיר" השיב לו אותו רופא. "לי אסור לבקש CT".
הבנתם?
מותר לרופא בבית חולים של קופת חולים לשלח חולה לביתו, אבל להזמין צילום אסור לו. בשביל צילום עליו להיות בכיר. אני שילמתי מדי חודש עבור ביטוח מושלם. לא עבור CT?
אחר דברי מריבה נוספים הלך רופא נוסף לקרוא לרופא בכיר. הבכיר הגיע אחר חמש דקות והתלחש בערבית עם הבלתי בכיר שרצה לסלק אותי. אחר ההתלחשות פנה בכעס אלי וקרא: "מה אתה רוצה?" בני התערב מיד ואמר שהוא לא יסלק אותי מכאן לפני שיעשו לי צילום CT. הבכיר נזף בבני בטיפשותו ובאטימותו. אך בני כבר למד להכיר את היהירות של רופא ערבי והוסיף לעמוד על שלו.
סופו של דבר הביאו אותי למכון הצילום וצילמו את מוחי על-פי הוראת רופא בכיר. הצילום הראה אוטם בכלי דם במוחי. לפי דבריו של בני, לא העז הבכיר להביט היישר בעיניו אחר שקרא את פענוח הצילום.
במקום לשלוח אותי הביתה אשפזו אותי במחלקה הפנימית. משם שוחררתי לביתי אחר שבוע נוסף, עמוס במדללי דם ובסטטינים. את הכאבים לא סילקו עדיין ואין לי מושג כמה זמן יימשכו.
יהירותו של רופא ערבי ברצוני להוסיף כאן פרט מעניין על אודות קופת חולים כללית.
אין זו פעם ראשונה שבאתי לקבל טיפול רפואי בקופת החולים ויצאתי בשן ועין. כואב וחולה יותר משהייתי לפני בואי. אחר כל פעם כזו זכיתי לצלצול טלפוני מקופת החולים. מישהו עשה סקר עבור קופת החולים ורצה שאענה לו על כמה שאלות. הסקר היה קצר ומעולם לא התארך יותר משלושת רבעי שעה.
גם הפעם התקשר הסקר. לא אלי, אלא אל בני, ידידי, ואחר שהודיע כי הוא לא החולה, אבד העניין בו והסקר הסתיים.
אינני יודע למה מתפרסמים בתקשורתנו סיפורים על אודות היחס היהיר שערבים חווים וחשים עצמם מושפלים אך אין מספרים על יהירותו של הרופא הערבי בבית החולים העברי על שם גיורא יוספטל ז"ל.
