גם המנהיגות הבכירה ביותר, הכריזמטית ביותר, זו שאיננה מוטלת בספק, זקוקה לניקיון כפיים. משה רבינו, שבמנהיגותו מוטל ספק כבד בפרשתנו, פונה לה' ומבקש ממנו שיילחם את מלחמתו. הוא אומר לו: "לא חמור אחד מהם נשאתי (לקחתי)". לימים, גם שמואל הנביא, כשלמעשה יודח בידי העם הדורש לעצמו מלך, אומר את אותם דברים ממש: "הנני ענו בי נגד ה' ונגד משיחו: את שור מי לקחתי וחמור מי לקחתי? ואת מי עשקתי? את מי רצותי? ומי לקחתי כופר ואעלים עיני בו?".
על שתי תוכחות אלה, של משה ושמואל, אומר המדרש: "על-ידי שלא נטלו שוחד... היה להם כוח לעמוד כנגד ישראל ולהוכיחן". משה, אהרן ושמואל אינם סתם מנהיגים. הם נביאים, מחוללי נסים ודמויות המובילות את ההולכים אחריהם להישגים מדידים וברורים, ברוח ובחומר. והנה מתברר שאפילו אצל משה יכולתו לעמוד מול העם ולהוביל אותו, תלויה בניקיון כפיו.
ובכל זאת, לא ניתן שלא לשאול כיצד ומדוע הטילו קרח ועדתו (שהיוו סממן לתנועה רחבה יותר בתוך עם ישראל) ספק במנהיגותו של משה רבינו. הרי את מבחן ניקיון הכפיים הוא עבר לא פעם. מנהיגותו יחידאית וזכורה עד היום. מנגד, בעמים אחרים משלו מנהיגים רבים לאורך הדורות ומי זוכר אותם? בהקשר קרוב לימינו נשאל, האם ילדינו יודעים מי היה שרת? לבון? משה חיים שפירא? ספיר? אז איך אפשר להטיל ספק במשה ובנבואתו? אלו כוחות פעלו כנגד מנהיגותו של שמואל? האם יש בנו המונהגים כוח הרסני הפועל כנגד המנהיג באשר הוא? האם זאת קנאה? יצר של ביקורת? רצון סמוי באנרכיה שתתיר לכל אחד לעשות מה שהוא רוצה?
קשה שלא לראות את שתי התנועות הללו, ההנהגה והביקורת נגדה מאידך-גיסא, נאבקות עמוק גם בחברה שלנו. בד-בבד אסור לשכוח כי קרח נענש, ועונשו מלמד על עומק הבעיה. יצר ההרס של קרח איים על אושיות החברה. לכן קרח חייב היה להיבלע באדמה. קרח איננו דומה לבוני העגל או למרגלים מהפרשה הקודמת המואסים בארץ הטובה. הוא איננו דומה למתאוננים ולמתאווים. קרח הוא יצר הרס טהור. האנרכיה בהתגלמותה.
הפסוקים בפרשתנו מראים, כי גם אי-אפשר לשאת ולתת עימו. לכן הוא צריך להיעלם. הבעיה היא שקרח נמצא גם בתוכנו. ה"קורחיות" עומדת ביסוד ההרס של מערכות היחסים הקרובות ביותר שלנו. הבן המורד באביו והבת באמה. הבעל המורד באשתו וההפך. בכל אלה יש גם ביקורת אמיתית (פעמים רבות), אך גם יצר הרס שמזין את הלהבות.
אמנם לא פעם מאחורי יצר ההרס הטוען "עולם ישן עד יסוד נחריבה", ישנה תקווה למצוא עולם חדש וטוב יותר. אולם פעמים רבות מדי אנו חוזים בבתים שהתפרקו מתוך אמונה נאיבית שכזאת, כשבפועל נוצרו רק בדידות וגעגועים. אני פוגש אנשים שהחליפו מולדת, והם קרועים מגעגועים ומתבוססים בדלות רגשית וחומרית. אנשים שוויתרו על חלומות ותקוות לטובת נוחות שהפכה אותם לבינוניים ומדוכאים.
המסקנה מכל זה היא, שהעם המתפתה ללכת אחרי הבשורה הנוצצת של המנהיג החדש "קרח", מוטב שיעמיק בקיים לפני שהוא ממלכד עצמו ביצר ההרס המתעטף בהבטחות נוצצות. לפעמים האלטרנטיבה המדוברת היא כל כך עלומה ואמורפית, שלא שווה לוותר בעבורה על כל מה שישנו כאן ועכשיו.
