ושוב, גם השנה, הוכרז ה-6 ביוני כיום הזדהות עם קהילת העיוורים וכבדי הראייה, ושוב מפנים המארגנים את עיקר מאמציהם לגימיקים, במקום להתבוננות רצינית בגישות השליליות של החברה הישראלית כלפי העיוורים, בסטראוטיפים, בסטיגמה, בדעות הקדומות ובאפליה. ברבים מאירועי היום יזמינו אתכם לבצע פעולות פשוטות, כגון מזיגת נוזל לכוס, אכילה או הליכה בעזרת מקל לבן, בעיניים מכוסות או בסביבה חשוכה לגמרי. לצערי, בבסיס כל התרגילים המדמים עיוורון נמצאת ההנחה השגויה שהבעיה העיקרית העומדת בפני אנשים עיוורים היא עצם אובדן כושר הראייה.
אין ספק, היעדר הראייה הוא אכן בעיה. אני וחבריי העיוורים השקענו שנים רבות והשגנו, במידה זו או אחרת של הצלחה, שליטה בקשת רחבה של טכניקות המאפשרות לנו לנהל חיים נורמליים בלי לראות. טכניקות אלה כוללות הליכה בעזרת מקל או כלב נחייה, הקשבה לתנועת כלי הרכב לפני חציית הכביש, בישול לפי מגע וקול, קריאת ספרים בברייל וקריאה ממסכי מחשב באמצעות תוכנות קריינות, צגי ברייל או הגדלות.
לעומת זאת, אין שום סיכוי שאנשים רואים שיכסו את עיניהם לזמן קצר במהלך Blind Day, יתפקדו כמו שעיוורים מיומנים מתפקדים. ברגע שיעטו את כיסוי העיניים הם יהפכו משותקים, למעשה, מתוך החשש לביטחונם האישי ומתוך המצוקה שבאי היכולת לנוע בחופשיות ובמהירות כפי שהם נעים בעיניים פקוחות. הם יאבדו לגמרי את הצפון, וביטחונם העצמי יצנח לאפס. וכך, במקום להעלות את מודעותם למהותו האמיתית של העיוורון, תקַבע החוויה הזאת את כל אותם מיתוסים ודעות קדומות שאולי כבר מקננים בהם, על חוסר הישע ואוזלת היד של אנשים עיוורים, והם ימשיכו להתפעל מאנשים עיוורים המבצעים פעולות פשוטות ביותר, כמו גילוח בסכין גילוח או רכיבה במושב האחורי של אופני טנדם.
אין פלא שרוב האנשים הרואים אינם יכולים להאמין שמי שאינו רואה, מסוגל להשיג הישגים נורמליים כמו להתפרנס בכבוד, ועל הישגים יוצאי דופן כמו זכייה במקום הראשון בחידון התנ"ך העולמי או טיפוס לפסגת האוורסט, אין בכלל מה לדבר. דרך אגב, עיוורים עשו את שני הדברים האלה.
לא. הבעיה האמיתית של אנשים עיוורים היא לא אובדן כושר הראייה עצמו, אלא הציפיות הנמוכות שיש לחברה הרואה מאיתנו וחוסר יכולתה לראות אותנו כאנשים שלמים עם מגבלה ממוקדת מסוימת. כתוצאה מכך, היא מפלה אותנו ואינה נותנת לנו הזדמנות שווה, במיוחד בתחום התעסוקה הקריטי; במקרה הטוב היא דוחקת אותנו אל השוליים ומפרידה אותנו מהזרם המרכזי, ובמקרה הרע היא מתעלמת מאיתנו ומדירה אותנו לחלוטין.
ב-20 במאי, למשל, התבשרנו שהכנסת חברה לחברת החשמל שהתחייבה לקבל לעבודה ספורטאים אולימפיים שנקלעו לקשיים. היוזמה לכשעצמה ראויה לכל שבח, אבל איך ייתכן שלא נאמרה אפילו מילה אחת על הספורטאים הפאראלימפיים שלנו? אפילו לא מילה על נועם גרשוני, ענבל פיזרו וחבריהם לנבחרת שחזרו הביתה מהמשחקים בלונדון 2012 עם ערימה נאה של מדליות, כולל מדליית זהב אחת, בעוד הספורטאים האולימפיים שלנו חזרו בידיים ריקות? האם הספורטאים הפאראלימפיים אינם זכאים לשקט הנפשי שבביטחון תעסוקתי?
גם הצבא צריך לשקול מחדש את הנוהל המזכה אוטומטית את כל בני השמונה עשרה הנכים בפטור משירות חובה, אפילו אם הם נבדקו ונמצאו כשירים לשירות לא קרבי. כשצה"ל פוטר את הנכים מהחובה לחלוק באחריות לשלומה של המדינה, הוא מחזק את התפיסה שהם בהכרח חסרי ישע ותועלת, ואינם אלא נטל על החברה, שהם ראויים לרחמים, ושצריך לנהוג בהם בכפפות של משי ואסור להכריח אותם לשרת. השירות בצבא הוא התנסות חשובה בחייהם של רוב הצעירים בישראל ואבן יסוד בתרבות הישראלית. כשמשחררים נכים בישראל משרות החובה, פוגעים בסיכויים שלהם והופכים אותם לזרים בארצם. צה"ל אומנם נותן לנכים שנמצאו כשירים לשירות לא קרבי - ולזכותם ייאמר, שגם מתעקשים לשרת - אופציה של התנדבות, ומציע להם תפקידים משמעותיים ואפילו תפקידים רגישים הדורשים טיפול במידע מסווג. אך גם אופציית ההתנדבות אינה פותרת את הבעיה. זו חלופה מתנשאת, המסמנת את המגויסים עם המוגבלויות כשונים, ורומזת שהם סוג ב', ושהגיעו לאן שהגיעו הודות לרצונו הטוב של צה"ל רב החסד. לאור הסכנות המאיימות על ישראל, לא ייתכן שהשירות בצבא יהיה תלוי ברצונו הטוב של המתגייס, אם יש לו מוגבלויות ואם אין.
איך אפשר להפוך את Blind Day לרלוונטי יותר לבעיות האמיתיות ולשאיפות של קהילת העיוורים? - אפשר היה להזמין את אותם מעסיקים מעטים שכן מעסיקים עיוורים בשוק העבודה החופשי, לדיונים בפאנלים או לראיונות בתקשורת, כדי שישתפו את הציבור בניסיונם החיובי עם עובדים עיוורים ויעודדו מעסיקים נוספים ללכת בעקבותיהם.
- אפשר היה להזמין את שר החינוך, הרב שי פירון, שגינה לאחרונה את היעדרם הכמעט-מוחלט של מורים נכים ממערכת החינוך וקרא למנהלי בתי הספר לגייס מורים מתאימים עם מוגבלויות, כדי שיישא נאום פורץ דרך בנושא זה מעל במת הכנסת או בכינוס ארצי של אנשי חינוך ומנהלים.
- מארגני Blind Day היו יכולים לארגן יריד תעסוקה לעיוורים המחפשים עבודה.
- והם היו יכולים גם להציג עיוורים המועסקים במגוון רחב של מקצועות: למשל, חלק מהמציגים העיוורים היו יכולים להראות לקהילת המעסיקים ולציבור הכללי איך הם יוצרים ועורכים מסמכים וגיליונות עבודה במחשבים שלהם, איך הם משתמשים ב-GPS בטלפונים החכמים שלהם ומתכננים באמצעותם מסלולים ליעדים לא מוכרים, איך הם משוחחים בצ'אט ובאמצעות הודעות מיידיות ואיך הם גולשים באינטרנט.
נותר רק לקוות שב-2014 לא יתמקדו מארגני Blind Day בגימיקים, אלא בהובלת שינוי משמעותי בגישת הציבור, שינוי שיאיץ את שילובם של אנשים עיוורים בשוק העבודה ובחברה.
