אחרי יותר משלוש עשרה שנים של כתיבת רשימה שבועית על האקטואליה בפרשת השבוע, מתברר שהכתיבה לא נהיית יותר קלה, אולי אפילו להפך. אומנם המיומנות הטכנית מתפתחת ומבחינה זו אכן יותר קל, אבל מבחינה רעיונית ואפילו סגנונית, זה הרבה יותר קשה. וזה לא שחסרים נושאים שראוי להתייחס אליהם, להפך, משנה לשנה מגלים בפרשת השבוע רבדים עמוקים יותר ויותר ומהיבט זה זוכים אפילו למידה מסוימת של עונג; הקושי (האישי של הח"מ בכתיבה) נובע מהזווית האקטואלית, מהקישור שעושים לפעמים בין פרשת השבוע ובין המאורעות השוטפים אצלנו. הרבה יותר קל ונוח להתמקד במסרים הרעיוניים ולהתעלם מהאירועים (המעצבנים) שבחדשות; ולפעמים אכן זה מה שעושים, מניחים למעוניינים לערוך בעצמם את ההשוואה לאירועים שבחדשות כי לא רוצים להתעסק בזה. אבל לפעמים מרגישים שאין ברירה.
אין ברירה וחייבים להתייחס לנושאים שבחדשות; ואפילו אם הם מככבים בכותרות של כלי התקשורת כבר כמה חודשים, כל זמן שמדברים בהם – עדיין הם בגדר חדשות. אבל נתחיל בפרשת השבוע [במדבר ט"ז]: [א] וַיִּקַּח קֹרַח, בֶּן-יִצְהָר בֶּן-קְהָת בֶּן-לֵוִי; וְדָתָן וַאֲבִירָם בְּנֵי אֱלִיאָב, וְאוֹן בֶּן-פֶּלֶת--בְּנֵי רְאוּבֵן. את המילה הראשונה בפסוק מתרגם אונקלוס במשמעות של פילוג: ואתפלג. לפלג זה לשבור את השלם, לשניים (או יותר) חלקים. ראיתי לזה רמז נפלא מר' לוי יצחק, אביו של כ"ק אדמו"ר מליובאוויץ': "וַיִּקַּח קֹרַח" (432) עולה ארבע פעמים "חצי" (108) (ארבע פעמים כנגד אותיות שם הוי'ה ברוך הוא, ואין כאן המקום להאריך). יכול להיות שקרח בעצמו לא היה מודע לזה, אבל העניין שלו היה לפלג. לכן גם חז"ל מדברים על "מחלוקת קרח ועדתו" כי המהות שלהם היא המחלוקת. משה מצד עצמו אינו צד בשום מחלוקת, הוא איש של שלום, של שלמות.
ומה ביקש קרח? לעצמו הוא לא ביקש דבר לכאורה, הוא רק יצא חוצץ נגד משה ואהרון, בעלי השררה כביכול; טען: (...) כִּי כָּל-הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים, וּבְתוֹכָם ה'; וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ, עַל-קְהַל ה'. הוא כבר גייס מאתיים וחמישים פעילים וכעת הוא דורש בחירות דמוקרטיות, בטוח לגמרי שבהן הוא ינצח. משה לא נכנס לוויכוח עם קרח, הוא רק מזכיר לו כי לא הוא מינה את עצמו למנהיג וגם לא את אהרון לכהן גדול, כי הכל נעשה בהוראות מפורשות מאת ה' יתברך. יחד עם זאת הוא מציע לקרח ולעוזריו לגשת למבחן הקובע: [ו] זֹאת, עֲשׂוּ: קְחוּ-לָכֶם מַחְתּוֹת, קֹרַח וְכָל-עֲדָתוֹ. [ז] וּתְנוּ בָהֵן אֵשׁ וְשִׂימוּ עֲלֵיהֶן קְטֹרֶת לִפְנֵי ה', מָחָר, וְהָיָה הָאִישׁ אֲשֶׁר-יִבְחַר ה', הוּא הַקָּדוֹשׁ; רַב-לָכֶם, בְּנֵי לֵוִי. למשה יש סיבה טובה להניח שהמבחן הזה ירתיע אותם; הרי רק לפני כמה חודשים הם היו עדים למותם של נדב ואביהו בני אהרון, כתוצאה מזה שהקריבו קטרת שלא על-פי הציווי.
קרח ועדתו לא נרתעו, הם רצו דמוקרטיה בכל מחיר. ואכן שילמו את מלוא המחיר: [לב] וַתִּפְתַּח הָאָרֶץ אֶת-פִּיהָ, וַתִּבְלַע אֹתָם וְאֶת-בָּתֵּיהֶם, וְאֵת כָּל-הָאָדָם אֲשֶׁר לְקֹרַח, וְאֵת כָּל-הָרְכוּשׁ. [לג] וַיֵּרְדוּ הֵם וְכָל-אֲשֶׁר לָהֶם, חַיִּים--שְׁאֹלָה; וַתְּכַס עֲלֵיהֶם הָאָרֶץ, וַיֹּאבְדוּ מִתּוֹךְ הַקָּהָל. [לה] וְאֵשׁ יָצְאָה, מֵאֵת ה'; וַתֹּאכַל, אֵת הַחֲמִשִּׁים וּמָאתַיִם אִישׁ, מַקְרִיבֵי, הַקְּטֹרֶת. ומאז ועד בכלל קרח ועדתו הפכו למשל ולשנינה, אבל הלקח לא נלמד; עובדה היא שיש להם צאצאים רעיוניים עד כי, למרבה הצער, דומה שמעולם לא פסקו מחלוקת ושנאת חינם מעם ישראל. והמעטפת היא אותה מעטפת, תמיד זה לכבוד שמיים או לפחות לטובת עם ישראל. זה מה שאומר בעל התניא, שצריכים להיזהר מאוד ממחלוקת לשם שמיים...
וכמובן, גם כעת כל צד מעלה טיעונים לשם שמיים או לפחות לטובת מדינת ישראל; כך בשאלת זהותם של הרבנים הראשיים הבאים, כך בעניין ה"שוויון בנטל" כך בעניין "נשות הכותל" וכך בכל נושא עקרוני אחר שעולה לכותרות; כל צד מביע עמדה ועמדתו, כך לטענתו, מנותקת לגמרי מנטיות הלב שלו, כל עניינו הוא "קידוש ה'". צריכים לבחור דווקא ברב פלוני כי הוא מקובל על "החילונים" וכך, סוף-סוף, תהיה לנו "רבנות ראשית מקרבת". כאילו, רבנות שמורכבת מִתַּלְמִידָיו שֶׁל אַהֲרֹן, אוֹהֵב שָׁלוֹם וְרוֹדֵף שָׁלוֹם, אוֹהֵב אֶת הַבְּרִיּוֹת וּמְקָרְבָן לַתּוֹרָה [אבות א]. ולא שמו לב שהפכו את הסדר בטיעוניהם, שבמקום לקרב את הבריות לתורה, מה שפעל אהרון, הם מבקשים לקרב את התורה אל הבריות; דומני שהשתמשו בביטוי "להנגיש את הרבנות" בעוד מה שצריך זה "להנגיש את העם" אל הרבנות.
בלי פוליטיקה בבקשה
אולי במימד הטכני, קירוב הרבנות אל העם יכול להצליח, אבל במימד המהותי – זה בכלל לא בכיוון, זה לא יפעל את קירוב העם אל הרבנות, ולו רק משום שהרבנות כיום מצטיירת כאחת משלוחותיו הרבות של השלטון המרכזי, ולא בטוח שיש רבים שרוצים להתקרב אליו. תמיד היו רבנים בעם ישראל; לא תמיד זה היה תוארם, אבל תמיד היו גדולים בתורה שהורו לעם את הדרך בה יש ללכת והעם נשמע להם. גם בכל דור היו רבנים בולטים שגדולתם חרגה הרחק מעבר לגבולות הגזרה שלהם, וסמכותם (התורנית) הוכרה על-ידי גדולי תורה רבים שהכפיפו עצמם למרותם. הסמכות הזאת הושגה, לא בבחירות דמוקרטיות שנערכו בעקבות מסעות לחצים ויחסי ציבור, אלא מכוח האישיות של אותם רבנים וגדולתם בתורה, גדולה שהכירו בה הרבנים האחרים. במילים אחרות, רק רבנים קבעו מיהו הגדול ביניהם ואליו הם הפנו את שאלותיהם ואת ספקותיהם.
כך גם יצא שהיו כמה גדולים באותו דור, במקומות שונים בדרך כלל, ולא הייתה שום בעיה עם זה. גם, מעולם לא היו לחצים של ו/או על רבנים להצביע על פלוני או על אלמוני כגדול מכולם. לא נעים, אבל מה שמתחולל סביב התפקיד הזה של "רב ראשי ל(מדינת) ישראל, לא נראה כקידוש ה'. אולי להפך, וחבל. דומני כי כל זה נובע מבלבול מושגים; עם ישראל, ארץ ישראל, תורת ישראל, מדינת ישראל, מה מהם קובע (גובר על האחרים) בעניין הזה ובעניינים אחרים שעל הפרק? אין ספק ששלושת הראשונים מהווים שלמות אחת וכבר דיברנו על כך כמה פעמים בעבר. אלה גם מושגים עתיקים שימיהם כימי עם ישראל מאז היותו. המושג הרביעי הוא חדש יחסית, ולעניות דעתי, הניסיון להשליט אותו על שלושת קודמיו (בזמן ובמעלה) הוא הגורם לבלבול הנוראי, ואין כאן המקום להאריך בנושא שדיברנו בו לא אחת בעבר.
הבלבול הזה השתלט עלינו בכל מיני תחומים, אולי אפילו ממש בכל תחום מתחומי חיינו. כי המדינה שנועדה להיות אמצעי להגן על חיי יהודים, הפכה להיות ערך בפני עצמו וכך טושטשו הגבולות בין האורות ובין הכלים, בין המטרות ובין האמצעים. מכאן צמח המושג המשונה "שוויון בנטל" שמונף כדגל במלחמה לכפות על החרדים גיוס המוני לצבא. לאותו צבא שמבטל קריאות למילואים מטעמים תקציביים. לאותו צבא שמאכלס אלפי צעירים שאין לו מה לעשות איתם אבל גם אינו יכול להיפטר מהם, כי יש חוק גיוס חובה. לאותו צבא שמתכנן להקטין את עצמו ולהיות קטן, זריז וחכם. והחרדים משמיעים זעקות שבר: שונאים אותנו, גזירות שמד רחמנא לצלן. אלה גם אלה מבולבלים כי השפה שמשתמשים בה היא שפה שקרית.
ואלה המתעקשות, בשם השוויון כמובן, כִּי כָּל-הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים, ללבוש טלית ולהניח תפילין, ודווקא ליד הכותל, הן עושות זאת לשם שמיים כמובן, להתקרב לריבונו של עולם. מה, רק לגברים מגיע? לא, ודאי שלא, גם להן מגיע, אבל הגברים מצווים על כך, ולכן הם יעשו זאת גם בבית הכנסת או בבית - אם אינם יכולים להגיע לבית הכנסת - ובכל מקרה לא יתעקשו לעשות זאת דווקא ליד הכותל. קצת שונה מנשות הכותל שאינן מצוּוֹת להניח תפילין ומן הסתם אינן מקפידות להניחן כל בוקר, אלא אם כן התארגנו להגיע לכותל. ואלה המבקשים לסייע להן - שהרי אין בהלכה איסור על אישה ללבוש טלית ולהניח תפילין, וידוע על כמה צדקניות שלבשו טלית והניחו תפילין - אז למה לא?! ובכן, אותן צדקניות עשו זאת בהצנע לכת ורק באקראי נתגלה מנהגן. לא הפגינו את צדקנותן.
והתגובות להפגנות הנ"ל גם הן מעידות על אותו בלבול; כי מה היה קורה אם היינו מתעלמים מהן? שיניחו תפילין וכו', מה אכפת לנו? סביר להניח שכדרכם של מפגינים מאז ומעולם, ההתעלמות הייתה מפוגגת את ההפגנה ובא לציון גואל. כי אם רק היינו מתעלמים מהן, אפילו התקשורת הייתה מפסיקה להתעניין בהן והן היו מאבדות את הטעם שבהפגנה. אבל אין כל כך סיכוי שזה יקרה, כל עוד אנחנו כל כך מבולבלים; כל עוד אנחנו נסחפים, מרצון או שלא מדעת, אל השיח השקרי שעיקרו מחלוקת ושנאה, אנחנו מעודדים למעשה את המשך המצב הקיים, מצב בו נשמעים בעיקר קולותיהם של קרח ועדתו. הגיע הזמן שנקשיב למשה רבינו ואז תתקיים בנו הבטחת הנביא בהפטרת השבת: שִׂמְחוּ אֶת יְרוּשָׁלִַם וְגִילוּ בָהּ כָּל אֹהֲבֶיהָ.