שלום, שמי עידו מינקובסקי. איני זוכה פרס הפוליצר לשנת 2012. כנראה גם לא לשנת 2013. איני בוגר בית הספר לאמנויות, לא תלמה ילין בתל אביב ולא ויצ"ו בחיפה. איני איש ספר שיודע לקרוא פושקין במבטא רוסי.
אני וחברי הטוב ביותר יוסי לחם החלטנו יום אחד לכתוב ספר. ללא תכנונים וללא גינונים. בניגוד לגאולת עם ישראל, גאולת העם הפסשתיני או ניתוח פוסט מודרני של מצב הבונים באוקלהומה, המטרה שלנו הייתה פשוטה הרבה יותר. להרשים כמה בחורות .במקרה הטוב או לחדור לליבם של מספר אנשים, גם אם מועטים, במקרה הטוב יותר. כך נולד לו ילדינו הראשון, "יחצנות, שחצנות וקצת חריף" במשקל 800 גרם.
על-מנת להבהיר שאין בכוותינו להשתלט על העולם או לשנות סדרי משנה, מחשבה מגלומנית בכל לב ישראלי ממוצע, כולל הח"מ, החלטנו גם לוותר על המיליונים המובטחים לסופרים צעירים במדינת ישראל ולתרום את כספינו מהרווחי הספר לעמותת "זכרון מנחם". ערכנו בעצמינו, הדפסנו בעצמינו, הפצנו בעצמינו, השקענו לבדינו.
כך עשינו הרבה. כך מכרנו הרבה. כך תרמנו הרבה ושאף אחד לא ישמע, כך גם הרשמנו.
הרבה.
אנו עדים בישראל למצעדי בכיינות רבים, אבל השיא מגיע כל שנה בשבוע הספר. שבוע הספר הוא תוכן שיווקי גס רוח שחוץ מלהפוך אוכל גורמה לג'אנק פוד של ספרים במשקל בחמישים שקל אין לו תכלית. המתבכיינים הגדולים, הם כל אותם אנשים, סופרים שלא סופרים. לא את עצמם ולא אתכם. רובם, הם האשמים המרכזיים במצב בו נקלענו בשוק הספרים החזירי במדינה. סתם כדוגמה למשל, שכל קשר בינה לבין המציאות מקרי בהחלט, היא שמנכ"ל קונצרן כלשהו יבכה על מחירי השיחות בטלפון שלו ובכלל, לא זכור לי שדוסטוייבסקי היה נצר למשפחת רוקפלר.
אז אפנה ברשות הקוראים אל אותם אנשים, כי אם אינם מבינים ברגע של התנשאות אסביר להם בשפה שיבינו.
אני יכול להגיד לכם גם
שהאונומטופיאה היחידה שאני מכיר זה הרשרוש בכיסיי הוצאות הספרים, האירוניה היא שבערש התרבות האנושית של העולם במדינת היהודים אשר המציאו את הקרוא וכתוב גדולי אומת הסופרים מוכרים את מרכולתם א-לה רחוב פין בדרום תל אביב והאירוניה הדרמטית היחידה היא שאתם יודעים את זה הרבה יותר טוב ממני. האליגוריה היחידה שאני מכיר היא שטור דעה בידיעות אחרונות מסתיר בחובו אמת גדולה אף יותר, המטאפורה היחידה שאני מכיר בהקשר הזה היא שילד הרוצח את הוריו לא יכול לטעון בבית המשפט לנסיבות מקלות כי הוא יתום והאנאפורה היא די, די לצביעות - די להתבכיינות ודי לחלוקה באשמה. מוסר ההשכל היחיד העולה לי בראש בהקשר זה הוא שאי-אפשר לאכול בצל ולצעוק על אחרים שהם מסריחים.