ציר הרשע והצ'מברלינים

אחרי ששר החוץ בעבר, שמעון פרס, וסגן שר החוץ בעבר, יוסי ביילין, העמידו את ישראל במעמד שווה לזה של ארגון הטרור לשחרור פלשתין כולה! (אש"ף) וסללו את דרכו של רב-המרצחים ערפאת למדשאות הבית הלבן ולפרס נובל לטרור, הגיעה תורה של שרת החוץ בעבר והמתיימרת להיות כזו גם בהווה, ציפי לבני, להשקיע את ישראל בתהליך אוסלופוליס (אוסלו + אנאפוליס), תחת לחץ בינלאומי כבד. מדובר במדיניות חוץ אובדנית של ישראל, הנמשכת כבר עשרים שנה, המבוססת על שלום חזירי ועל פשע שנאה: גירוש יהודים מבתיהם בארצם. כלומר: מדיניות לא יהודית, לא דמוקרטית, לא ציונית, לא מוסרית, ומכאן שגם אינה יכולה להביא שלום. כמו צ'מברלין במינכן 1938 כך גם הצ'מברלינים הישראלים אינם מבינים שעם יקירם לא ניתן להשיג שלום לאלף שנים. אבו-מאזן הוא חלק מציר הרשע ולא מן התקווה האמיתית לשלום. את זה פרס אינו מבין. את זה לבני אינה מבינה. אם את זה נתניהו מבין, עליו למנוע מהם לסבך עוד יותר את המציאות העגומה שיצרו באמצעות מדיניותם האובדנית. מדיניות החוץ של ישראל מאוסלו ועד אנאפוליס ועד היום, מפרס ועד לבני, היא מדיניות חוץ אובדנית, שהביאה על ישראל את מלחמת אוסלו ואת הלחץ הבינלאומי לבצע מעשה התאבדות: הקמת מדינה לאויב בלב ארץ ישראל. הישראבלוף הקרוי "תהליך השלום" אינו מוביל לשלום כל עוד לא השלום הוא מטרתו אלא מדינה פלשתינית בלב ארץ ישראל. הפסקתו החיונית של התהליך השקרי אולי תפגע זמנית ביחסים עם הקהילה הבינלאומית, אבל תציל את מדינת ישראל מחורבן. בהעדר יוזמה ישראלית תקיפה להפסקת הכיבוש הערבי בארץ - בחסות "תהליך השלום" - ממשיכים ישראלים וזרים לדקלם את שקר הכיבוש, כאילו עם ישראל הוא כובש בארצו. הם - כולל ראש הממשלה נתניהו - מדקלמים את "חזון" שתי המדינות, למרות שאיננו הפתרון, אלא הבעיה.

שמן למדורה

הצ'מברלינים סוגדים ל"קהילה הבינלאומית". יש יותר משמץ של אמת בטענה שהאיחוד האירופי אינו רלוונטי בזירה הישראלית-ערבית. הוא אכן רלוונטי, אבל רק למי שמייחל לפתרון כפוי במזרח התיכון על-ידי המעצמות הקולוניאליות בעבר, ששכחו שעליהן להתמקד היום בהתגוננות מפני תהליך האיסלאמיזציה המאיים עליהן. יש לקוות שהתנהגותה ההזויה של אירופה לא תמריץ את אויביה של ישראל ולא תיצוק שמן נוסף למדורה המזרח-תיכונית. כפי שהדברים נראים היום, התפוררותו של האיחוד האירופי היומרני, או לפחות האיחוד המוניטרי שלו, קרובים יותר מאשר הקמתה של מדינת אויב בלב ארץ ישראל. מאז שהוחל באיחוד אירופה, מספר המדינות בה רק גדל. ישראל, מוטב לה שתשמור על עצמאותה ועל כבודה, כמו גם על ביטחונה. מבחינה זאת, ולמרות חסרונותיו, שר החוץ לשעבר ליברמן (גילוי נאות: לא הצבעתי למפלגתו) עשה לא מעט כדי למזער את האדמה החרוכה שהשאירה ציפי לבני במשרד החוץ וכדי להעניק משקל נגד להצהרותיהם המזיקות של שמעון פרס וציפי לבני - ושל עדר התקשורת בישראל - שהביעו רפיסות. כל עוד ראש הממשלה נתניהו מאפשר ללבני - בעלת הנטיות האובדניות - לפעול כאילו היא ממשיכה להיות שרת החוץ הוא הופך את עצמו למשתף פעולה עם מצעד האיוולת שלה. אם הוא עדיין נאמן לדרכו ולהגיונו הבריא מן העבר עליו לשלוח אותה לספסלי מרץ, שם מקומה. מכל מקום, מכיוון שנתניהו הוא שר החוץ, חובתו למנוע את המשך ההשתלטות של לבני על מדיניות ממשלתו.