הרהור לחבר כנסת

לכבוד ח"כ מנחם אליעזר מוזס יו"ר סיעת יהדות התורה כנסת ישראל שלום אדוני. כתב זוכה פרס נובל בספרות, ש"י עגנון - "צדיק בא לעיר [...] מי שהיה יודע שנאתו של הפרנס לאנשי הכת יודע היה שתקיף זה מוכן להפוך את כל העולם כולו ובלבד שלא תהא דריסת רגל לאותו צדיק בשבוש" [א]. "שמע קולותיהם של החסידים שמוליכים את רבם בשמחה. נזדעזע ואמר, עד מתי יהא עוון זה טמון בידי? נתעטף רבי אביגדור בבגדי שבת, חפף ראשו במים וסלסל פיאותיו בשכר, היטיב המצנפת ותיקן עטיפתו ונסתכל במראה לנוי. וכל כך למה, כדי שיהא רישומו ניכר על הפריץ ויציית לו [...] יצא בחמת נקם לחצר השררה [...] הצליח מעשה שטן ונתרצה השר ושגר סרדיוט אחד לגרש את רבי אוריאל מן העיר, כי הביא עליו רבי אביגדור דבתו רעה" [ב]. האם עגנון הזה יחס זה? לא ולא, וכבודו ודאי בקי בכך יותר ממני הקט. הגר"א, הגאון מווילנא, רבי אליהו ב"ר שלמה זלמן קרמר מווילנא שחי בשנים ת"פ – תקנ"ח, ראה בחסידות ובחסידים "כת ותנועה המגלה פנים בתורה שלא כהלכה", "מינות". בשנת תקל"ב מופיעה חתימת הגר"א על חרם קהילת וילנה נגד החסידות. בשנת תקמ"א הטיל הגר"א פעם נוספת חרם על החסידות. במסגרת החרם הורה לשרוף בפומבי את הספר "צוואת הריב"ש אלה רק כתובים בודדים ממאבק חריף, קשה ואפילו אכזרי, מצד עולם הישיבות נגד החסידות. ומה קפץ עלי פרק היסטורי זה [האומנם רק היסטורי?] בימי חום אלה, ראשית ירח תמוז? לא שמעתי, אבל קראתי את דבריך בכנסת בהם כינית נשים שרוצות, בכנות רבה, להתפלל ליד הכותל לפי אמונתן ולפי השקפתן, בכינויים הבאים: "קבוצת נשים הזויות ותימהוניות לקיים את טקסיהן הסהרוריים ברחבת הכותל", "לאותן קבוצת נשים להגיע ולעורר פרובוקציות המעוררות שאט נפש", "קבוצת הנשים הפרובוקטיביות האלו". ונזכרתי ביחס של הרבנות נגד החסידות... כתוב שאדוני אמר גם, "הכותל המערבי [...] חייב להישאר, בטהרתו, בקדושתו ובמנהגיו הנהוגים במקום זה". אוי, כמה שהכותל קדוש, כמה שהאבנים קדושות... והאדם? לשיר לפי הלחן, "שָׁלוֹם עֲלֵיכֶם מַלְאָכֵי הַשָּׁרַת..." <> שָׁלוֹם עֲלֵיכֶם בְּנֵי אָדָם, בְּנֵי אֱנוֹשׁ חֶסֶד, רֹךְ וְחֶמְלָה לֵב אָדָם, אֱלֹהִים, מָלֵא גַּם בַּטּוֹב, לְנַסּוֹת אֲנִי חַיָּב. בְּנֵי אָדָם, בְּנוֹת חַוָּה בְּכָל מָקוֹם הַתִּקְוָה, בְּיָדֵינוּ הִיא, אִם נִפְעַל, לֹא נַפְסִיק וְנַמְשִׁיךְ לַמְרוֹת הַכֹּל הָאָדָם בָּרוּךְ הוּא. לֹא תָּמִיד זֶה נוֹחַ, לֹא תָּמִיד זֶה קַל-פָּשׁוּט אֲבָל, תָּמִיד זֶה אֶפְשָׁרִי בְּאֱמוּנָה וּבְמַעֲשֶׂה נִצֹּר עוֹלָם חָדָשׁ, עוֹלָם יָפֶה בּוֹאֲכֶם לְשָׁלוֹם, אַנְשֵׁי הַשָּׁלוֹם יַחַד נַגְשִׁים אֶת הַחֲלוֹם כָּל אָדָם, כָּל אִשָּׁה; חֶסֶד, טוֹב וֶאֱמֶת הָאָדָם קָדוֹשׁ הוּא [ג].