בואו ונחזיק טובה לשופט המחוזי בדימוס
נסים ישעיה, שבזכות אמירה שערורייתית אומללה, ששיחרר תוך כדי דיון משפטי, נפקחו עיניהם של שוחרי 'דת המשפט' וחסידי כת עליונות המשפט, לראות לפתע את האור שנעלם מהם עד כה.
עד לאמירה של ישעיה, סירבו חסידיה השוטים של דת המשפט להפנים את מה שידענו מזמן: ששופט הוא בסך-הכל בשר ודם, לא מלאך-שרת, ולפיכך אינו מסוגל לנתק עצמו מהאידיאות וההשקפות שנצרבו בנפשו ברבות השנים ומעצבות את עולמו הרוחני – לטוב ולמוטב. שופט איננו אפיפיור (שעל-פי הדוגמה הנוצרית הכוזבת, לעולם אינו טועה), ולא רק שהוא מועד לטעויות, אלא גם מתנהל על-פי השקפת עולם, אמונות ודעות, שהביא מן הבית; ולפעמים גם מועד בלשונו ומשמיע שטויות במיץ. (רק השבוע המשיכה המערכת להגחיך עצמה, כשהשופט
עידו דרויאן זיגזג ויצר פארסה בשידור חי, כאשר הנפיק מחדש צו איסור פרסום, בסוגיית הרצח בבר-נוער, לאחר שתדרוך העיתונאים המשטרתי כבר יצא לדרך; בדומה לאותו חוואי, שנעל את שערי האורווה לאחר שהסוסים כבר ברחו.)
נאמני המחנה הלאומי ושוחרי המשפט העברי, כלל לא נזקקו לסקנדל שחולל ישעיה, כדי להוכיח את טענתם הבסיסית, ששופטים הם לא יותר מבני אדם. הדבר אפילו הוכח סטטיסטית, במחקר מדהים של תנועת רגבים, שבמסגרתו הגישה לבג"ץ 'עתירות ראי' זהות אבל הפוכות, לעתירות שהגישו תנועות שמאל קיצוניות אנטי ציוניות ופלשתינים חמדנים. על כל עתירה בנושאי קרקעות, בנייה לא חוקית וכדומה, הניחו פרקליטים מהימין על שולחן הבג"ץ עתירה זהה שעסקה בהתנהגות פלשתינית זהה.
קושאן מפוקפק המסקנות מזעזעות. ממש. בעוד שבעתירות השמאל, שיעור צווי הביניים של בג"ץ הגיע ל-90%, עמד שיעור צווי הביניים בעתירות הימין שהוגשו במסגרת התרגיל הדידקטי על 0%. שיעור הצווים על תנאי שניתנו בעתירות השמאל – 35%, ובעתירות הימין 0%. גם פרמטרים אחרים שנבחנו בשתי הקבוצות, הוכיחו שבית המשפט מחבק תמיד רק את השמאל. לא נמצא אפילו פרמטר בודד אחד שבו הלך בית המשפט עם מאוויי הימין, ולו רק לשם מראית עין של איזון, צדק, יושרה.
עורכי הניסוי מצאו אפוא את מה שהיה ממילא ידוע, שבעוד שעתירות השמאל זכו ליחס אוהד, נענו עתירות הימין ביחס מזלזל, ציני, מתנשא. ככה זה כשהעליון מוביל אידיאולוגיה הרואה בשטחי יו"ש שטח כבוש, ולא חבלי מולדת. ככה זה כשאג'נדת מדינת כל אזרחיה מתייחסת לישראל כאל מדינה כובשת, ולא כאל אומה השבה לארצה וגואלת אותה משממותיה. ככה זה כשמאמינים, שהפלשתינים הם 'עם כבוש' ולא כנופיות פורעים שמטרתן המוצהרת השמדת כל נוכחות יהודית מן הים עד הירדן.
זה נמשך עד עצם היום הזה. הנה סיפור ממש טרי. מרדכי דויטש, 'מתנחל' ממצפה יאיר שבדרום הר חברון, עתר לבג"ץ וביקש הגנתו מפני כוונת המינהל האזרחי להרוס חממות אורגניות שהקים לפני 12 שנה בשטח פתוח, והינן פרנסתו היחידה ומטה לחמם של שמונת ילדיו.
דויטש אומנם לא ביקש היתר להקמת החממה, אך פרקליטו טען כי ברחבי
הארץ פזורות אלפי חממות ארעיות דומות שהוקמו ללא היתר בנייה, ומעולם לא דרשו הרשויות מבעליהן היתרים, ולא יזמו הריסתן. עשר שנים רצופות הוציא דויטש את לחמו מן הארץ, עד שקם לפני שנתיים ערבי ושמו עוואד, תושב הכפר יאטא בדרום הר חברון, וטען בעידוד גורמים ידועים, כי אותה קרקע, אף שהיא מרוחקת מאוד מביתו, שייכת לו. הפלשתיני הציג קושאן ישן, אך אפילו המינהל האזרחי לא שוכנע בעטיו, כי עוואד הוא הבעלים של הקרקע. המינהל הצהיר שקשה לסמוך על הקושאן, מפני שלא פעם השתמשו פלשתינים באותו קושאן ממש, כדי לטעון לבעלות על שטחים אחרים, מרוחקים זה מזה. בקיצור, קושאן מפוקפק, גם לשיטת המינהל שמבקש להרוס את החממות.
זובור בעליון דויטש עתר ברוב תמימותו לבג"ץ. צדק חייב להיעשות. אבל מה שהתחולל שם, היה, לדבריו, הזוי לחלוטין. הוא נתקל, לדבריו, בזובור. השופט
סלים ג'ובראן, לא איפשר לפרקליטו להשמיע משפט שלם אחד. היחס אליו היה, על-פי תחושתו, כאל עבריין. דויטש הבין שכבודו מבקש לנפנף אותו. לבסוף נשבר ומשך בבושת פנים את העתירה. האיום על מפעל חייו ומטה לחמו הפך למוחשי, מיידי. מעניין מה היה קורה אילו קראו לו מוסטפה.
אבל בסיפור הזה מערכת המשפט לא לבד. גם כשיש כבר ביד צווי הריסה, נמנע המינהל האזרחי מליָשמם. אותו מינהל הרודף עד חורמה את החממות של דויטש, נמנע ממימוש צווי הריסה נגד מאות מבנים פלשתינים שנבנו על אדמות מדינה בתחומי תוכניות המיתאר של הישובים תומר ופצאל בבקעת הירדן, ואף פועל כיום לאישורם בדיעבד.
ומה עם השוויון בפני החוק? הצחקתם. אין חיה כזו. אפילו לא בתוך הקו הירוק. מסתבר שתנופת הבנייה האדירה, הבלתי חוקית בעליל, של הבדווים בנגב, אינה נעצרת בבית המשפט העליון. מעשה שהיה: לאחר שבית המשפט בבאר שבע נענה לעמותת רגבים וציווה להרוס את ארמונות הפאר שהוקמו ללא היתר במאחז של שבט אבו בסמה, עתרו עברייני הבנייה לבית המשפט העליון, וזה ביטל את צווי ההריסה, בנימוקים נפתלים, שמחמת כבוד בית המשפט מוטב לא להרחיב עליהם את הדיבור. מזלם של הבדווים שלמתחם שלהם לא קראו מגרון, לא עמונה (שחלק מבתיה נהרסו ועל הבתים שנותרו מרחף צו הריסה שיוצא לפועל עוד פחות משבועיים, אם לא יימצא הסדר הגיוני של הרגע האחרון) ולא שכונת האולפנה (שחמישה מבתיה נעקרו וכרגע מרחף איום דומה על שאר בתי השכונה, עקב עתירה חדשה של פלשתיני חמדן).
כל זה לא הפריע לחסידים השוטים של דת המשפט להתייצב לצידה של המערכת, למחוא לה כפיים. כשעלתה האג'נדה של בית המשפט, להפוך את מדינת ישראל למדינת כל אזרחיה, בקנה אחד עם מזימתם של חוגי שמאל רדיקלי למיניהם, התנדב
עיתון הארץ הפוסט ציוני להדוף באדיקות של עבד נרצע, בדביקות קנאית, כל טענה בדבר הטייתה הבלתי מאוזנת בעליל של המערכת. מי שניסה לבקר את פולחן 'מקדש המשפט' שבגבעת רם, הוקע ככופר בעיקר, אנטי דמוקרט, פשיסט.
דעות קדומות אלא שצדיקים, כידוע, מלאכתם נעשית בידי אחרים. מחמת דבריו הסקדנדלוזים של השופט ישעיה, התהפך הגלגל. באה התפכחות. אפילו מלאך רע כעיתון הארץ, מתחיל לגחך. "שופטים הם לא פילוסופים", כתב בהארץ איש השמאל קובי ניב, עד לא מכבר מחסידי דת המשפט. "הם בסך-הכל עורכי דין. ועם כל הכבוד למקצוע המכניס והנחשב הזה, הרי שמבין כל המקצועות המלומדים במוסדות להשכלה גבוהה, לימודי המשפטים הם יותר הרכשת מקצוע, כמו ראיית חשבון או מכונאות רכב להבדיל, מאשר לימודים מרחיבי אופקים ודעת, כמו ספרות, היסטוריה או פילוסופיה.
"...מצד אחד, אין בלימודי המשפטים הקניית כלים להתמודדות עם דעות קדומות, ומצד שני עורכי הדין המתמנים לשופטים אינם עוברים תהליך של שטיפה מדעות קדומות טרם היכנסם לתפקיד... דעות קדומות הן לא רק מלאכת חוקם של שופטים, בדיוק כמו של כל האנשים, אלא שאצל שופטים השפעתן עזה וחמורה יותר מאשר בכל מקצוע אחר... ואם מישהו חושב שרק שופטי תעבורה נידחים בבאר שבע או בנס ציונה לוקים פה ושם במחלה הממארת הזאת של שיפוט על-פי דעותיהם הקדומות... [מתברר ש]גם שופטים עליונים נכשלים, שלא לומר נחשלים, בדעות קדומות".
בוקר טוב, אליהו! בוקר טוב עיתון הארץ. הבעיה היא שכל ההתפכחות הזו תישכח ותהיה כלא היתה, כאשר שוב ינהג בית המשפט על-פי אג'נדת מדינת כל אזרחיה, לטובת האויב הפלשתיני ונגד '
מתנחלים' יהודים.
