פרשת השבוע עוסקת במגוון נושאים אוניברסליים, והללו חוברים לתקופת חודש תמוז וימי בין המצרים העומדים בפתח.
העולם כולו עוסק בשנים האחרונות בשלוש סוגיות מרכזיות. הראשונה שבהן היא התחממות כדור הארץ, והמשמעות הגדולה של הנזק האקולוגי שבני האדם גרמו בהתנהגותם. התחממות זו מאיימת על המשך קיומנו, ויש לה סימנים כאלו ואחרים בשינויי מזג האוויר המתרחשים מפעם לפעם במקומות שונים בעולם. הסוגיה השנייה היא סכנת הקיצוניות האיסלאמית - כשיש להדגיש, כי לא מדובר באיסלאם, אלא בחלקים הרדיקליים והקיצוניים שבו. הסוגיה השלישית היא שאלת הגלובליזציה והמשמעות הכלכלית של יחסי המדינות העשירות והעניות.
זה לא לוקסוס בסוגיות אלה נערכים מדי שנה מפגשים, כינוסים וימי עיון רבים. הוקמו לצורך העניין מכוני מחקר וישנם כלים נוספים המאפשרים דיון ציבורי בהם. יחד עם זאת, ברמה המקומית שלנו, פה במדינת ישראל, הנושאים הללו טרם תפסו את המקום הנכבד והראוי להם. הסיבה לכך איננה משום שהם אינם חשובים. זהו סדר יומה המטורף של מדינת ישראל הגורם לכך. מדינה הנמצאת עדיין בהקמה, שאין לה חוקה משלה, שעוד אין לה גבולות מוכרים, שחיים בתוכה מאות אלפי בני אדם שאזרחותם לא הוסדרה וכו', אין לה פנאי ומקום בתודעתה לעסוק בנושאים החשובים שהעולם כולו עוסק בהם.
מי שנאלץ להיאבק על קיומו, מי ששכניו יורים לתוכו טילים ופצצות מרגמה, מי שצריך להתמודד עם אתגרי הניווט בין הלכה ומדינה, חש כי עיסוק בהתחממות גלובלית הוא סוג של לוקסוס. למרות שניתן להבין את המציאות הזו, עדיין אין הדבר אומר כי צריך להסכים איתה.
חלק גדול מצלם אלוקים שבאדם טמון באחריות כלפי העולם והמציאות בכללה. אין אנו יכולים לפטור את עצמנו מהתמודדות עם סוגיות אלה. גם מבחינה פרקטית, אחד הדברים שהנביאים לימדו אותנו הוא הסכנה של התמקדות בשאלות מקומיות תוך העלמת עין מנושאים רחבים ובעלי משמעות עמוקה. הנביאים קראו לראות במציאות הכללית את הופעת הקב"ה.
שלוש הסוגיות בהן פתחנו הן כולן מעשי ידי אדם. הן תוצאה של התנהגות לא מוסרית, צריכת יתר וחוסר צניעות וענווה כלפי הבריאה, לצד אטימות למצוקת אומות אחרות והתעשרות על חשבונן. הן תוצאה של העדר שיח בין מזרח ומערב ועוד עניינים שונים מעין אלה. לכל אלה שורש מוסרי ורוחני לצד משמעות מעשית. האפשרות שמא גל גדול עומד בפתח, גל שישטוף את העולם כולו, ויגמד את הנושאים השונים בהם אנו עוסקים ביומיום, היא כל כך ריאלית, שכלל לא ברור מפני מה אנחנו מתירים לעצמנו שלא לעשות דבר.
שליחות כלל-עולמית אך מה כבר אנו יכולים לעשות בנושאים גלובליים שכאלה? ובכן, אנו יכולים לעשות שני דברים. הראשון שבהם הוא ליטול אחריות במעגל המצומצם והפרטי. כולנו יכולים וצריכים למחזר יותר ולבזבז פחות. זו לא רק עמדה סביבתית-מוסרית; זו גם עמדה רוחנית דתית האוסרת להשחית את מעשה ה'. מי שיש בידו לפתוח במהלכי התקרבות לאיסלאם הלא-קיצוני (בהודו לדוגמה ישנם מעל ל-200 מיליון מוסלמים שאינם קשורים לסכסוך שלנו) ראוי שיעשה כן. וכולנו צריכים לצמצם את צריכת המוצרים המיובאים ממדינות בהן כוח האדם מנוצל ובכך להפסיק את התמיכה במעגל הגלובלי. כל אלה הם מעשים פרטיים שכל אחד יכול לעשות בעולם שלו.
מעבר לכך, היהדות בכללה יכולה לתרום לעולם כולו משנה רוחנית ודתית של יחס לעולם, שתתרום את תרומתה להתמודדות עם האתגרים של העולם הרחב. אמונתנו העמוקה, שהאדם הוא "צלם אלוקים" ושיש בידו להתמודד באופן נכון ומאוזן עם האתגרים הגדולים הקיימים בעולם, כוללת בתוכה גם שליחות כלל-עולמית. כשם שהענקנו לעולם את השבת, כשם שהענקנו לעולם את האמונה באל אחד, כשם שהענקנו לעולם תרומה ייחודית בתחומי עיסוק מרובים, נכון יהיה לעשות זאת גם מול אתגרי השעה. ככל שנעסוק בסוגיות אלה, נלמד אותן ונבין את ההקשרים השונים שלהן, כן עשויה להתחדש בשורה היונקת מעולמה של תורה ולתרום את התרומה הגדולה של אמונת ישראל בעולם כולו.