אחד המוטיבים הנקשרים בפרשת חוקת, שקראנו השבת, הוא נושא השלום. בהיבט הגלוי הוא מופיע בפניית ישראל לאדום ולסיחון לאפשר להם מעבר בארצם בדרכי שלום. למרבה הצער העמים לא נענו לבקשה, והשיבו במלחמה. אולם במיוחד ברצוני להפנות את הזרקורים לשני מנהיגים מרכזיים של עַמנו - מרים הנביאה ואחיה אהרן הכהן, שהלכו לעולמם בפרשתנו, כשאחת המידות שהצטיינו בהן הייתה השלום.
אוהב שלום אחד מן הידועים שבחכמי ישראל, אשר עשה לילות כימים ופעל ללא לאות למען מטרה זו, היה אהרן הכהן. על תרומתו החשובה לשלום, שבו ראה את מפעל חייו, זכה בתואר "אוהב שלום ורודף שלום".
בדרך ייחודית ומקורית היה אהרן משכין שלום בין חברים. למרות מעמדו כדמות ציבורית, היה פונה לכל אחד מהאנשים היריבים, ואומר לו עד כמה חברו אוהב אותו והיה רוצה להשלים עימו. משנפגשו השניים בדרך, היו מתחבקים זה עם זה באהבה רבה ויחסי הרֵעות שבו לשכון ביניהם.
בדרך טקטית זו נהג גם להשלים בין איש לאשתו. מה הפלא כשנפטר, כפי שמצביע הכתוב, ביכו אותו כל בית ישראל - את המנהיג שאיחד בדרכי נועם את כל העם. דומה שאי-אפשר להשכין שלום בין אנשים בלי ענווה. בדומה לאחיו משה רבינו, הצטיין גם אהרן, הכהן הגדול, בצניעות ובענווה, ומחל על כבודו הראשי כבכור להנהיג את העם, לטובת אחיו הקטן משה, והסתפק בכהונה בלבד.
עם זאת אהרן הכהן, שגילם בכהונתו גם הנהגה למידות נאצלות, שימש מודל לדורות למימוש הפסוק, כי "שפתי כהן יורו דעת". כהונה היא לא רק זכות, המצטמצמת בתחום הקורבנות ועבודת המקדש, אלא היא בראש ובראשונה מנהיגוּת מחייבת למידות טובות ומופת לעם.
דגם למנהיגוּת מרים הנביאה היא דמות מרתקת, המגלמת במקרא דמויות שונות, וניצבת תמיד בצומת הדרכים הלאומית. היא ממלאת מגוון של תפקידי מפתח למען עמה. כדמות מסתורית (או כדמות צללים), על-רקע גזרות פרעה, היא מופיעה בתפקיד המיילדת ויועצת נישואין. לעומת זאת בעמדות הנהגה גלויות היא מופיעה בשירה ובבאר – כמובילת מפעל המים הלאומי – הנושאות את שמה שירת מרים ובארה של מרים.
נראה כי מרים יכולה לשמש אם טיפוס (המשקל הנשי של אב טיפוס) למעמד הנשים ואופיין. במאמרי על שירת מרים (ע"ע) הצבעתי על תכונותיה של מרים, שהצטיינה בתבונה, בספונטניות, ברוחניות, במנהיגות ובעמדה אקטיבית.
מדוע עלו המים במדבר? כמנהיגה טבעית ניחנה מרים הנביאה גם במבט לאומי רחב. היא התגלתה כמגשרת שהשכינה שלום בית, מתוך גישה ריאלית, ומנעה בחוכמתה את גירושי אביה עמרם מאִמה, ובעקבותיו נמנע פירוק משפחות אחרות (עיין רש"י שמות ב 1). זאת בזכות האינטואיציות הבריאות שבהן ניחנה כיועצת משפחה, מבלי שלמדה בחוג לפסיכולוגיה. כמיילדת היא הצילה את הבנים מגזירת מיתה (שם א 15-22. פועה זו מרים – רש"י). יתר על כן, מתוך חוש אחריות היא נעמדה לשמור על אחיה משה בתיבה.
מעניין להצביע על ברירת מילות המפתח במקרא בתיאור דרמטי זה: 'ותתצב אחותו מרחוק לדעה מה יעשה לו' (שם ב 4). 'ותתצב' (ולא 'ותעמוד') – עמידה על המשמר כנציבה. 'לדעה' (ולא 'לדעת') – מלשון דעת, בינה. דומני כי מֵעֵבֶר לשמירה האישית על אחיה משה, מתוך דאגה לגורלו, בא כאן לידי ביטוי המבט הלאומי של מרים, הצופה למרחוק את הפיכת אחיה למנהיג העם. היא דואגת אפוא להכשרתו הפיזית והרוחנית לקראת תפקיד נעלה זה, שלא יינק מאישה נוכרית (שם 9-7). כפי שמציין רש"י (במדבר כ, 2), בזכות מעשה זה עלו מי הבאר במדבר לקראת היהודים, ומכאן נקרא הבאר על שמה 'בארה של מרים', אשר יש מזהים את מקורה עם חמי טבריה, הידועים בסגולותיהם הרפואיות. הבאר שירתה את ישראל 40 שנה במדבר. היא שימשה לא רק למטרות שתייה ורחצה, אלא גם למטרות פרנסה, בהצמיחה פירות טובים. מעֵבר לכך, כפי שמספר המדרש, באורח ניסי שימשה הבאר כתמרור דרכים. היה לה תפקיד מוביל בארגון סדרי החניה לפי מחנות: שכינה, לוויה והשבטים. מלבד זאת העם והענן חנו לכבודה של מרים כשנצטרעה (שם י"ב, 15).
מתלוננים סדרתיים לאחר מותה שוב לא היו מים לישראל במדבר. כמו במהדורות קודמות, גם הפעם העם מתלונן ולא חדל לקטר. עם זאת, לאור ניסי מצרים וקריעת ים סוף, ועל-רקע המציאות הניסית במדבר, שכבר הצבעתי עליה בפרשות קודמות, נשאלת השאלה כיצד זה הפכו ישראל למתלוננים סדרתיים בפרשה, המקטרים ללא הפסקה. הם מבקשים לחם ומים, ושוב מים, ורוצים לחזור לצינוק של מצרים שאותו הם מעדיפים על פני החיים הטובים במדבר. איך מצרים הפכה פתאום לחלום הרטוב של היהודים, ל"סיר הבשר" הנכסף, והשבי המצרי לגן העדן האולטימטיבי עלי אדמות ולמחוז געגועים מיתולוגי? מעֵבר להשפעת גרי מצרים, ה'ערב רב' דומני כי אי-אפשר להתעלם מההשפעה הפסיכולוגית של האפקט הגלותי. ההסתגלות לעבדוּת הממושכת במצרים, כפי שכבר ציינתי, היא שהולידה את המנטאליות הגלותית, ותסמונת 'הלם השבי', שליוותה את עמנו לאורך כל הגלויות, ובעצם עד ימינו. חכמינו כבר הצביעו על כך, כי "יותר משקשה להוציא את ישראל מן הגלות, קשה להוציא את הגלות מתוך ישראל".
עם זאת, הניסיונות של האדם, כפי שמבואר בתורת החסידות, רק מחשלים אותו ומרוממים את התנהגותו על נס. הכישלונות הרוחניים הם מנוף להצלחה ולקידום אישי. מהשלילה, בחינת יש מאין, הוא לומד איך להסתייג ממנה ולהעריך את הטוב.
ומשה היכה על סלע משה רבינו היכה את הסלע, כדי להוציא ממנו מים, במקום לדבר אליו. בקנה מידה של המנהיג משה מדובר במעידה חמורה. עובדה שנאסרה עליו הכניסה לארץ בגין עבירה זו. מדוע? משום שבעיני ישראל הדבר היה עלול להתפרש כחוסר באמונה, וזהו חילול השם ברבים.
יש לזכור, כי תיתכן הוצאת מים מהסלע על-ידי הכאתו הכפולה גם בדרך טבעית. הדיבור אל הסלע היה אמוּר לשמש תזכורת להתנהלות הניסית של ה' כלפי עם ישראל – במיוחד על-רקע משבר האמונה של העם – החל מיציאת מצרים, דרך קריעת ים סוף, מתן תורה, הורדת המן, ועד ענני הכבוד שגם הגנו על העם, כיבסו וגיהצו את בגדיו וגם שימשו כמטוס הקל להסעת העם לירושלים.
יתר על כן, ההכאה משקפת את כעסו של משה על תלונות ישראל, והכעס נחשב לעבודה זרה, שעל ארץ ישראל להיטהר ממנה. למעלה מכך, הכאת הסלע מייצגת דרך של אלימות, הפסולה מכל וכל ביהדות, ואינה הולמת את מנהיגותו של משה. והיא גם מסמלת פגיעה בבריאה של ה'. וכידוע אפילו עצים אין להזיק. על הזיקה הפסיכו-פיסית ביקום כבר הצבעתי במאמרי על אקולוגיה רוחנית (ע"ע).
הקול קול יעקב מייצג את דרך היהדות, לעומת הידיים של עשיו. זהו המסר המרכזי שרצה ה' לשדר בדיבור אל הסלע. הקב"ה, שברא את העולם במאמר, ביקש להאציל מרוחו זו למשה לעיני העם. מדוע אפוא היכה משה את הסלע?
נראה לי כי משה בענוותנותו הרבה סבר כי הוא אינו ראוי להשתמש בכוחו הבלעדי של הבורא- הדיבור, ועל כן היכה את הסלע. והשאר היסטוריה.
נחש הנחושת ובמה היה התיקון לעם המתלונן ב'מי מריבה', שהפגין חוסר אמונה, ועונש הכשת השרף בעקבותיו? באותה מהות. בדומה לחיסון רוחני, כאשר בני ישראל הוכשו על-ידי הנחש, הם התבוננו כסמל בנחש הנחושת, שתלה משה "על נס", על מוט גבוה כדי לרומם את העם. אכן, שואל המדרש: "וכי נחש ממית, וכי נחש מחייה? אלא בזמן שישראל מסתכלים כלפי מעלה ומכוונים את ליבם לאביהם שבשמים -היו מתרפאים".
שבת שלום!