וינייטה לפרשת תפילת רב שאומרים אותה בבתי הכנסיות בשבת בה מקדשים את החדש מתחילה בתיבות
"יהי רצון מלפניך ה' אלהינו שתתן לנו חיים ארוכים, חיים של שלום..." ומסתיימת בתיבות
"... חיים שתמלא לנו את כל משאלות לבנו לטובה". (ברכות דף טז עמוד ב ). לכאורה די היה לו למתפלל לבקש חיים בהם יתמלאו משאלות לבו. האמורא רב מוסיף "לטובה", מפני שיש משאלות לב הנדמות כברוכות אבל לאמת אינן לטובה, ועיתים, אפילו הן מתמלאות, הן מתגלות כמשאלות שנח היה להן שלא נבראו משנבראו. יש משאלה הנראית כטובה בראשיתה ובאחריתה מתברר שהייתה רעה מלכתחילה ויש
"טוֹב אַחֲרִית דָּבָר מֵרֵאשִׁיתוֹ" (קהלת ז',ח'), לא יותר מראשיתו, אלא בזכות ראשיתו, כגון תרופה מרה כשנוטלים אותה אבל ממרירות זאת באה באחרית דבר הרפואה הממתקת את חיינו.( ע"פ אבן עזרא).
היפוך הדבר, תרופה ממתקת מראשיתה ומרה ממוות באחריתה שכיח לא פחות, ואולי אף יותר. הכמיהה לאריכות ימים המוצאת ביטויה בשורות הראשונות של תפילת רב, "... שתתן לנו חיים ארוכים", היא טבעית ומובנת. אדם אינו יודע לחוות אלא את חייו. הוא יודע כי הם נעים באורח בלתי נמנע אל קיצם, אל מרחבים שאיש לא חזר מהם, שאין להעלות טיבם על הדעת, שאין להם אקלים כאקלים של כאן, ולא ימים ולא לילות ולא גבהים ולא תהומות ולא קולות ולא שתיקות ולא דרכים ולא חומות ולא חוקים ולא משפטים שילודי אישה מאז נבראו בתוך הזמן נתנסו בהם. אי-אפשר שלא להתיירא יראה איומה מן המעבר שאין ממנו גשר חזרה מכל הכאן לכל מה שלא יכול להיות כאן.
הפחד הזה עוקר תחינה מלב האדם להאריך חייו, שאם אי-אפשר לו להיות לעולמי עולמים - לו יהיה לפחות עד שימלאו ימיו. ואם התחינה אינה נענית, בא מעשה ומדמה בנפשו לכפות את משאלת הלב על הבורא עצמו.
ההתמסרות לתשוקת הארכת החיים, בגינה מוכן אדם לתת כל הונו, טומנת בחובה סכנה כי תקצר אותם. מעינות המרפא, אתרי הרחצה וטיפוח הגוף גילו מימים ימימה כי אין גבול לסיפוק יצר הארכת החיים, והאמירו מחירם למשוך אליהם שועים ושרים ורוזנים והקיפו אותם בתענוגות ובריגושים שהשכיחו מהם את שיביים בתוך גופם והעניקו להם פרוזדורי מילוט מרתקים משררת המוות הבלתי נמנע.
"אמר רבי חלבו: חמרא דפרוגייתא ומיא דדיומסת קיפחו עשרת השבטים מישראל". (שבת קמ"ז, ב'). דיומסית, אולי אמאוס, הייתה מקום רחצה שניזון ממעיין מים חמים רווי מינראלים שפיכה רק עשרים ואחת ימים בשנה, בהם גם עצרת, יום חג השבועות. הבוץ בתחתית הבריכות היה מעמל, מעסה את גוו של הרוחץ ואסרו את הרחצה בשבת, אבל גדול היה פיתוי הרחצה יותר מאיסורי שבת ומועד. הציעו שם קנקני "חמרא דפרוגייתא", יין משובח שהובא מגבעות הגליל שעל שיפוליהם המזרחיים גדלו כרמים שהחמה המתיקה את ענביהם ולא נודע כיין הזה בארץ ישראל וסביבותיה.
הנהייה אל חמת דיומסית הייתה נהייה אל אריכות הימים אבל, מעשה שטן, היא קיצרה את ימיו של מי שהלך שם להירפא ולהתעמל ונלכד בבולמוס של הוצאות שרוששו אותו ובתעתועי השיכרון שהרחיקו אותו מן העולם. הוא ידע ...והלך! עשרת השבטים שיצאה נפשם להתחזק, להתענג, להאריך ימים, כלו ואבדו שם על-פי המאמר התלמודי הזה שלא מותיר להם תקוות שיבה.
דיומסית ופרוגייתא, שתי נקודות זעירות על מפת ארץ ישראל היו למטפורות, למעין חיידקי תשוקה טורפים, חיידק תשוקה לבריות גופא וחיידק התמכרות לנהורת האשליה המסממת ואובדן עשרת השבטים בידיהם הם, היה לאות ולמשל בדברי הימים.
גם בארזי יהודה נפלה השלהבת .
"חמשה תלמידים היו לו לרבן יוחנן בן זכאי. כל זמן שהיה קיים היו יושבים לפניו, וכשנפטר הלכו להם ליבנה, והלך רבי אלעזר בן ערך אצל אשתו לדיומסי ( אמאוס) מקום שהמים יפים והנוה יפה" (ילקוט שמעוני, קהלת, תתקע"ג) קשה הייתה עליו על רבי אלעזר בן ערך פרידתו הממושכת מאשתו, וקשה הייתה עליה על אשתו פרידתה הארוכה מבעלה שנפשו חשקה בתורה יותר מאשר בה, ופרשה מחייו בהם המית עצמו באוהלה של תורה והלכה להחיות במרחצאות אמאוס והקיפוה שם בכל מה שהמרחצאות מציעות בשפע. הוא לא נצטרף אל אורח חייה, אמר כי הוא ממתין לחבריו שכינוהו "נהוראי" משום שהיה מאיר עיני ישראל בהלכה, שיבואו אליו לדשמוע ליקחו. האישה המפוכחת ידעה גם כי לא יבואו מכל מקום, וגם ידעה לייסר בפיקחות מתריסה את בעלה על שהוא שוגה שגיאה ערכית כביכול בהמתנתו התמימה.
"לבסוף בקש ללכת אצלם ולא הניחתו אשתו, אמרה ליה מי צריך למי, אמר לה, הם צריכין לי, אמרה ליה, הפת והעכברים - מי דרכן ללכת אצל מי, הוי אומר עכברים אצל הפת, שמע לה וישב עד ששכח תלמודו". (שם).
לימים זכרו חבריו את מורם ובאו אצלו. לתדהמתם נתברר להם כי התעלמה מרבם הלכה. לשונה הייתה לו כחידה. אף על-פי כן כיבדוהו בקריאת פרשת החדש בציבור. והנה לתדהמתם נתבזה. נתחלפו לו האותיות ובמקום לקרא
"הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים" (שמות י"ב,ב') פסוק שגור על-פי כל, קרא " החרש היה לבם" ,אם משום שהאותיות נסתכסכו לפני עיניו, אם מפני שנמלטה מליבו האשמה כואבת כי תלמידים שלא באו אליו והתעלמו ממנו היו "חרשי לב". המהומה הייתה גדולה.
"צווחו ליה כולי עלמא! התחיל לבכות והם בוכים עד שהחזירו לו תלמודו, ... ויש אומרים אליהו ז"ל החזיר לו תלמודו".(שם) לכאורה, סיפור על חכם אומלל שהזיקנה כרסמה במוחו. אבל הרקע לסיפור המדרשי-המופיע גם בשינויים קלים במסכת שבת דף קמ"ז עמוד ב'- מורה על דראמת אובדן החיים בחיפוש אובססיבי להארכת החים ולמיצויים. מה שכילה את עשרת השבטים איים גם על נאמני התורה.
אובדן השפה היא אובדן הזהות.
"אמר רב יהודה אמר רב: בני יהודה שהקפידו על לשונם - נתקיימה תורתם בידם, בני גליל שלא הקפידו על לשונם - לא נתקיימה תורתם בידם" (עירובין נ"ג , א') . יין פרוגייתא, מן הגליל הוא בא לדומסית שביהודה והרישול הלשוני הגלילי כבש את מרחצאות יהודה, משל לאומה כולה, ואיים על שרידותה. קריאה שגויה של התורה היא אובדן התורה. אילולי אליהו, לא היה כח ארצי עלי אדמות שיכול היה לגונן על הטמיעה ולסוכך על יהודה פן ייתום גורלה כאשר תם גורל עשרת השבטים. מי שהלך ל "מיא דדיומסת" למלא משאלת הלב לאריכות ימים היה צריך לאליהו שילמדנו שמשאלת לב אם אינה לטובה, מוטב להדמים אותה בטרם תיתן קול.
סיפור זה של רבי אלעזר בן ערך, נהוראי ,שאורו נתעמעם ובא אליהו והאירו מחדש, לא היה מוצא מקומו במקורות אילו לא היה אלא סיפור "נקודתי" כלשון ימינו, אישי. הוא איננו אגדה עוברת אלא אלגוריה על-זמנית על כוחו של רצון הציבור. תרבות טיפוח הגוף ועידוד ההתמכרות לתענוגות הבונות גשרים על השיחין ועל הבורות ועל המערות בהם משופעים החיים היו ביטוי לרצון הציבור. המאמץ היום יומי לבנות גשרים על המכשולים דורש משמעת, התמדה, כניעה לבכורת הערכים והמידות, גם אם נראה לכאורה כי אין בהם תועלת ואינם אלא קשר שקשרו נביאים ואנשי מוסר על התודעה החופשית האומרת כי מחר כולנו מתים, ומה בצע על כן בצדק, במשפט, בהצנע לכת, המתישים כולם את כוחות הנפש משוחררים והרעננים. רצון הציבור הוא חוק, ורודנות המוסר המסתייגת מרצון זה איננה מתיישבת עם חירויות האדם הטבעי.
סיפור רבי אלעזר בן ערך בדיומסת, דוחה את החוכמה האפיקורית הזאת. יש הבדל מובהק בין צרכי ציבור לבין רצון הציבור. גדולי שראל כיבדו את צרכי הציבור.
"כשהיה רבן גמליאל ובית דינו ביבנה והיו עסוקין בצרכי צבור לא היו מפסיקין (כדי לקרא קריאת שמע בזמנה) שלא להסיע מלבו (את הדאגה לציבור)" (תוספתא ברכות, ב'). לא מה שהציבור רוצה. מה שהציבור צריך לו.כך היא מידת הלשון.
"רבי שמעון בן אלעזר אומר אף הוא (אבל שמתו מונח לפניו) שואל (בתפילתו ) כל צרכי המת". (מסכת שמחות, י'). המת אינו רוצה דבר. צרכי המת הוא מה שראוי לעשות ל
כבוד המת. צרכי ציבור הוא מה שראוי לעשות לכבוד הציבור.
איזו תפילה, שואלים חכמים ראוי להתפלל בשעת הסכנה. היא צריכה להיות מכונסת, קצרה, תמציתית, משיבה ההלכה,
"צרכי עמך ישראל מרובין ודעתם קצרה, יהי רצון מלפניך ה' אלהינו שתתן לכל אחד ואחד כדי פרנסתו ולכל גוויה וגוויה די מחסורה, ברוך אתה ה', שומע תפילה." (ברכות כ"ט, ב'). דעתם קצרה, אומר רש"י,
"אינם יודעים לפרש צרכיהם". מה שהם רוצים דומה עליהם כמה שהם צריכים. דעתם אינה מגיעה עד סוף הבנת הצרכים האמיתיים. המתפלל בבוקר מודה,
"ברוך שעשה לי כל צרכי" (ברכות ס',ב'). לא כל משאלות לבי. "כל צרכי" הוא תמצית מה שאדם צריך לחייו. תמצית זו היא "הכל".
יתכן כי "דעתם קצרה" הוא ממין מה שאירע במדבר, שם צרים בני ישראל כמעט מדי יום ביומו על משה ודורשים מה שדומה בעיניהם כצרכי ציבור, כתמציתם. משה נאנק תחת עול הדרישה החוזרת ,החתרנית והנעשית תקיפה יותר. הכתוב אומר
"...וַתִּקְצַר נֶפֶשׁ הָעָם בַּדָּרֶךְ. וַיְדַבֵּר הָעָם בֵּאלֹהִים וּבְמֹשֶׁה לָמָה הֶעֱלִיתֻנוּ מִמִּצְרַיִם לָמוּת בַּמִּדְבָּר כִּי אֵין לֶחֶם וְאֵין מַיִם וְנַפְשֵׁנוּ קָצָה בַּלֶּחֶם הַקְּלֹקֵל. וַיְשַׁלַּח ה' בָּעָם אֵת הַנְּחָשִׁים..." (במדבר כ"א,ד'-ו'). דעת העם הייתה קצרה אל עומת הדרך הארוכה. הם חששו כי לא יגיעו בטרם יתמלאו משאלות ליבם. לא היה להם כח להמתין. הם חששו כי המוות יקדים אותם. הם רצו יותר משהם צריכים, עכשיו! ההשתוקקות לאריכות הימים הביאה עליהם את קיצורם. הנחש הממית הוא האירוניה של התאווה לחיים ארוכים לאלתר. הוא ירד לעולם כרוך על עץ החיים....
