ככתב משפטי, אני עוסק מטבע הדברים מדי יום בסיקור משפטיהם של אחרים ובוחן מבחוץ את התנהלותם של שופטים ועורכי דין. המסקנה מהמקרה בו הייתי מעברו השני של המתרס היא, שעדיף להיות בצד המדווח.
תביעות לשון הרע הן חלק מהיום-יום של עיתונאים (למרות שהתביעה המתוארת כאן היא הראשונה ועד כה היחידה שהוגשה נגדי ב-23 שנות עבודתי, על דברים שכתבתי בעצמי ולא על אחריותי כעורך). גם כאשר אתה בטוח בצדקתך, כפי שהייתי במקרה הזה, עדיין יש איזשהו ספק ויש איזשהו חשש. האם התשובות על דוכן העדים היו ברורות? האם הבהרנו את עמדתנו בסיכומים? האם השופט לא ירצה להיות חדשני על גבנו?
מצד שני, דווקא ככתב משפטי - היה חשוב לראות את המתרחש גם בעיניו של צד להליך. ואני חייב לומר, שחלק ניכר ממה שראיתי לא מצא חן בעיני. התובע, יצחק נגלר, הצליח לקבל דחייה של תשלום האגרה, תוך הצגת מסמכים מעוררי תמיהות בנוגע לגובה הכנסותיו, ותוך שהוא טוען בין היתר שהוא מפגר בתשלום המזונות לגרושתו – על סמך דוח משנת 2006.
בזכות דחיית האגרה, יכול היה נגלר להגיש תביעה בסך 2.5 מיליון שקל. לאחר שהשופטת העירה לו, הקטין בטובו את התביעה ל-1.25 מיליון שקל. אחרי עוד הערה, הפחית אותה ל-600,000 שקל. כך יכול היה נגלר להכניס אותנו לסיכון כספי, לגרור אותנו למרחק של 150 ק"מ, וכל זה – בלי שזה יעלה לו אף פרוטה. שיהיה ברור: כעת אנחנו נוודא שנגלר ישלם את האגרה עד הגרוש האחרון. 15,000 שקל טבין ותקילין.
התנהלות מטרידה מטריד היה לראות את התנהלותו של נגלר בהליך כולו. הוא הפציץ את בית המשפט בבקשות, עד כדי כך שהשופטת הזהירה אותו שאם ימשיך - יחויב בהוצאות לטובת אוצר המדינה. חלק מטיעוניו נראו תמוהים, בלשון המעטה, אך למרות זאת היה עלינו להתייחס אליהם ברצינות ולהקדיש זמן לענות עליהם. כאשר בא-כוחנו, עו"ד
יורם מושקט, פתח במילים "אם חברי", קטע אותו נגלר בצעקה: "אני לא חבר שלך!" - מה שגורם לשומע לתהות, הכיצד נגלר אינו יודע שזוהי לשון הפנייה בבית המשפט. הוא התווכח עם השופטת, נשא נאומים במקום לשאול שאלות, התלהם והרים את קולו. השאלות שלו היו לעיתים מגוחכות; כך למשל שאל מדוע לא פרסמתי את פסק הדין בעניינו תוך ציון שמו הפרטי בלבד.
מה שמטריד אותי במיוחד, ודאי לאחר שתביעתו של נגלר נדחתה, הוא כמה שאלות רוחב: האם די בבחינות בתחום המשפטי-מקצועי כדי להעניק רישיון? האם אין צורך בבחינות באתיקה ובידיעת השפה העברית? האם לא הגיע הזמן לחשוב, שמן הראוי לבחון גם את אופיו ומזגו של מקבל הרישיון?
לא תמיד הצלחנו להבין גם את השופטת עפרה אטיאס לא תמיד הצלחנו להבין. לאחר הגשת הסיכומים, ומשהבין שטעה כאשר לא חקר אותי על תצהירי, ביקש נגלר לזמן אותי לעדות. אין כזאת חיה: הגשת סיכומים אומרת ששלב ההוכחות הסתיים. אבל אטיאס קיבלה את הבקשה, וכך מצאתי את עצמו נוסע בפעם השנייה לקריית ביאליק.
למרות שכאמור נגלר הפציץ אותה (ואותנו) בעשרות מסמכים מיותרים, אטיאס גם לא פסקה לטובתנו הוצאות - לדבריה משום שלא רוותה נחת מהתנהלותנו. על זה לא אתווכח, לא משום שאני מסכים, אלא משום שוודאי שאינני אובייקטיבי.
אבל היה לאטיאס עוד נימוק: הדברים שכתבתי היו לשון הרע ולנגלר נגרמה עוגמת נפש רבה מן הפרסום. את זה אני באמת לא מצליח להבין. נכון, זו הייתה לשון הרע - כמו כל ביקורת - אבל כזו שהחוק מעניק לה הגנה, וזו בדיוק הסיבה שהתביעה נדחתה. נכון, לנגלר נגרמה עוגמת נפש - אך זו הייתה תוצאה של מעשיו שלו. היה נחמד לקבל כמה אלפי שקלים מנגלר (אם היינו מצליחים לגבות אותם), אך בעיקר היה חשוב להעביר מסר נגד תביעות סרק שמנסות להלך אימים על אמצעי תקשורת ולהוציא ממנו מאות אלפי שקלים בטענות חסרות יסוד. חבל שההזדמנות הזו לא נוצלה.
