פָּרָה אֲדֻמָּה מִצְוָה מְשֻׁנָּה וְיֵשׁ פֹּה תַעֲלֻמָּה עַל הַטָּהֳרָה בְּאֶפֶר פָּרָה אֲדֻמָּה אֵין לָהּ הֶסְבֵר בְּשֶׂכֶל וּבַתְּבוּנָה מָה לְאֶפֶר פָּרָה אֲדֻמָּה וְלָכְּהֻנָּה תְּשׁוּבָה אֵין אַף לְחַכְמֵי הָאֻמָּה זֶה רְאֵה וְקַדֵּשׁ זוֹ כֹּל הַחָכְמָה כִּי כֹהֶן שֶׁנִּטְמָא לַכְּהֻנָּה נִפְסַל אִם לֹא נִטְהַר לֹא יְכָהֵן וְחָסָל אֻמּוֹת הָעוֹלָם יַצִּיקוּ עוֹד וָעוֹד בְּעוֹד הֲמוֹנָם לְפִסְלֵי אֶבֶן יִסְגּוֹד לְנַגְּחֶנוּ בְּפָרָה אֲדֻמָּה בִתְשׁוּקָה וְלֹא יְקַבְּלוּ הַטַּעַם שֶׁזֹאת חֻקָּה הַמַּזְהִירָה מִטֻּמְאָה כִּי כֹּהֶן שֶׁנִּטְמָא לְתוֹכְחָה חָסוּף כִּי קָשָׁה הִטַּהֲרוּתוֹ כְּקִרִיעַת יַם-סוּף חקת התורה לא בכדי פותחת הפרשה באמירת זאת חקת התורה, כי היא באה לצוות על דבר שדעת האדם לא תבין מה ענין טהרת הכהן לְאֶפְרָה של פרה אדמה תמימה שלא עלה עליה עִל. (יט/ב) ואכן זו מצוה סתומה. התורה סַתְמָה ולא פֶּרְשָׁה מה משמעות הדבר. לא בכדי ענינה נדון הרבה על דרך : הפשט , הרמז, הדרש והסוד (ראשי תבות של פרד"ס) ולא הגיעו חכמינו למסקנה בדבר ההגיון שיש במצוה זו. רש"י מנסה להסביר את הקושי במצוה זו באמרו: לפי שֶׁהַשָּׂטָן וְאֻמּוֹת העולם מונין (מציקים, כלומר מצערים ישראל בדברים) את ישראל לומר: מה המצוה הזאת ומה טעם יש בה? לפיכך כָּתַב בָהּ (הכתוב) חֻקָּה - גזרה היא מִלְּפָנַי, אין רשות להרהר אחריה . בתנחומא מוצאים אנו את הסמליות במצות פרה אֲדֻמָּה. כי היא נמשלה לכל אותן ממלכות שכבשו את הארץ ושלטו בה. היא נמשלה למצרים שנאמר : "עגלה יפה פיה מצרים" (ירמיהו מו/כ) היא נמשלה גם לבבל שנאמר: "אנת הוא ראשה די דהבא" (דניאל ב/לח) שפרוש האמור: "אתה הוא ראש הזהב" והכינוי תמימה בא לרמוז לממלכת מדי דאמר חייא בר אבא: מלכי מדי תמימים היו ואין לקב"ה עליהם אלא שעבדו עבודה זרה, שקבלו מאבותיהם בלבד. בהמשך בא להדגיש: "ואשר לא עלה עליה עֹל" נאמר: זו אדום , שלא קבלה עליה עולו של הקב"ה ולא רק שלא קבלה אלא היא מחרפת ומגדפת. על כל פנים הדבר המרכזי בפרשת פרה אדמה , זה ענין "הִטַּמְאוּת הכהן" בבואו במגע עם המת. אשר בניגוד לעמים אחרים , גופת המת שהנשמה עזבה אותה הופכת לדבר טמא שיש להרחיקו לכן קוברים את הגופה עמוק באדמה. כיון שהכהן מצוה על הטהרה, הרי שמגעו במת, מטמא אותו. ניתן לאמר כי הקושי למצוא פרה אדמה שאפילו שתי שעות שחורות שימצאו בה תהא פסולה, ושתהא תמימה ולא עלה עליה עול , נראה הדבר כחסר סיכוי , וזה מסמל את הִטַּמְאוּת הכהן כדבר שכמעט בלתי אפשרי שֶׂיִּטָּהֵר מִטֻּמְאָתוֹ ולשוב ולכהן. זה גם מצביע על דברי חז'ל שאומרים : "שלא יהיו דורשין אל המתים ובעלי האוב". כי גופת המת טמאה , ואין להיות במחיצתה לא כל שכן כהן שעליו להיות רחוק מכל טֻמֻאָה.
דין אחד לכלנו זו פרשת מי מריבה עליה מְדֻבַּר בפרשה. כשענין זה מתקשר עם חטאם של משה ואהרן במה שנאמר עליהם , בעקבות פרשת מי מריבה . חטאם היה כי לא דברו אל הסלע כדי להוציא ממנו מים כפי שצוה אותם הקב"ה לעשות. והרי כבר היה הדבר קודם לכן והם הִכּוּ בצור שם נאמר להם: "והכית בצור" (שמות יז/ו) , אלא שהפעם אמר להם הקב"ה לדבר אל הסלע והוא יוציא מים, אלא שמשה הכה את הסלע במטהו פעמים ובכך לא עשה כפי שצוה ה' את משה ואהרן. ראוי לצין כי משה ואהרן לא הודו בחטא זה. כי עשו משעשו קודם לכן "והכית בצור" (שמות יז/ו) מה פשר החטא המיוחס למשה ואהרן כאן. כאשר מזדמן להם הסלע שוב ונהגו בו כפי שנהגו בצור, אלא מה הכתוב מבקש לאמר לנו: דין אחד לכלנו, אין מיוחס פטור ועמך פשוט חיב. הקב"ה החמיר עם בעל המעמד המיוחד אצל הקב"ה שכינה אותו: ...עָנָו מְאֹד מִכֹּל הָאָדָם (בהעלותך יב/ג) ובהמשך אמר עליו הקב"ה: בכל ביתי נאמן הוא (בהעלותך יב/ז) ללמדך שאין אצלו יחס מיוחד לאדם הנאמן ביותר והענו ביותר, אם הוא חוטא נענש. אין חסינות. ויש גם טעם חשוב אחר שניתן לְיָחֵס לפרשת מי מריבה, כדברי רש"י: . מה סלע זה שאינו מדבר ואינו שומע ואינו צריך לפרנסה - מְקַיֵּם דִּבּוּרוֹ של מקום , קל וחמר אנו . לכן נענשו משה ואהרן בכך ונגזר על משה ועל אהרן אחיו שלא יכניסו את העם לארץ ולא יכנסו אליה וימותו מחוץ לגבולותיה. עֹנֶשׁ חמור ביותר שלא לתת למשה להכנס לארץ אשר הוליך את ישראל אליה במשך ארבעים שנות נדידה במדבר. למעשה אין התורה מפרשת מה היה חטאו של משה רבנו. אלא זה משתמע ממה שאמר הקב"ה למשה ואהרן בהמשך: "יען כי לא האמנתם בי להקדישני לעיני בני ישראל. ובהמשך אומר הקב"ה: על אשר מריתם את פי למי מריבה (כ/כד). אלא שבשום מקום לא נאמר : במה המרו את פי הקב"ה ובמה מעלו, לא כל שכן שאין להאשימם בהעדר אמונה בקב"ה . תובא כאן דעתו של הרמב"ם בשאלה זו, שאמר: משה חָטָא בכך שסבלנותו פקעה ויצא מִגִּדְרוֹ וברוב כעסו הוא קורא כנגד העם: שמעו נא המורים הֲמִן הַסֶּלַע הַזֶה נוֹצִיא לכם מים(במדבר כ/י) מכאן שמשה גלה חֹסֶר רגישות לְצִמְאוֹנַם של המוני העם במדבר -נשים וילדים, על כך הוא נענש .
נחש הנחשת למה העליתנו ממצרים למות במדבר (כא/ד) כך מְלִין העם שוב על משה. דברים אלה נאמרו כאשר: הַנְּחָשִׁים הַשְּׂרָפִים וַיְנַשְׁכוּ את העם וימת עם רב מישראל.(כא/ו). בהתגבר הפגיעה מהנחשים חזר בו מתלונותיו ומהדברים הקשים שהטיחו כלפי משה, לכן פנו אליו ואמר: חטאנו כי דברנו בה' ובך.(כא/ז) אזי משה מבקש כהרגלו הצלה בעבורם ונענה, אך שוב בצורה מסתורית כמעט בלתי מובנת. הקב"ה נעתר לבקשתו וצוה עליו לעשות נחש נחושת ולשימו על נס גבוה, שבאמצעותו יחיה את העם. דבר זה מעורר תמיהה שעומד בסתירה לכל אשר נאמר בתורה, ביחוד כשהנשוך על-ידי נחש עליו להרים ראשו אל על: וְהִבִּיט אל נחש הנחשת וָחָי (כא/ט) השאלה איך זה מתישב עם הצו ההחלטי: לא תעשה לך פסל או תמונה ולא תעבוד אותם, ואל תאמין ביעילותם להצילך מרע. לכן מצאו המפרשים נמקו זאת בכך: שהנחש שעשה משה הוא מעשה סמלי שמושך עינו של הנשוך אל על אל נחש הנחשת אך למעשה מפני עיניו כלפי שמים אל הקב"ה ומהרהר תשובה וזה מרפא אותו. דבר זה היה טוב לשעתו ואין הוא יפה לימינו. כי אין בדומם כח לרפא. אנו קוראים עוד כי המלך חזקיהו , שהיה מבין המלכים הצדיקים שהיו לעם ישראל, בֵּעֵר עבודה זרה וכל דבר וכל עצם המסמל מעין פולחן שאיננו פניה לאלהים במישרין לכן נאמר: והסיר את הבמות ושבר את הצבות וכרת את האשרה וכתת נחש הנחשת אשר עשה משה..ויקרא לו נחשתן (מלכים ב' יח/ד) חזקיהו סילק כל אביזר שיכול לשמש עבודת אלילים וסטיה מאמונה בה' עצמו. כשם שמשה שבר את לוחות הברית וטחן את עגל הזהב, לבל ישארו פו ישמשו כאביזרים "מְקֻדָּשִים" ויסיטו את דעת האדם בישראל מן האמונה הצרופה באלהים ולהפנות דעתו אל דומם או צומח "קדושים" בעיני חלק מהציבור. אותו דבר חל על "קדושת קברים ומתים" או אפילו בני אדם בשר ודם המתיימרים להיות בעלי יכולת לרפא ולהפוך עקרה לפורייה. זה מנהג נוצרי כאשר אדם בשר ודם הוא הכומר משמש מתוך בין האדם והאלהים. בישראל פונה האדם במישרין כמו בתפלת שמונה עשרה ומבקש סליחה ומחילה על חטאיו, או מבקש פרנסה ועוד.
בטרם כניסה לקרב בקש שלום כבר דברנו על זה שאין לצאת למלחמה בטרם תנסה כל הדרכים להשיג את המגיע לך ולגונן על עמך, בדרכי שלום. זה אשר אנו קראים בפרשה זו. בטרם יצא משה למלחמה בסיחון מלך האמורי, פנה אל סיחון בבקשה צנועה: אעברה בארצך לא נטה בשדה ובכרם לא נשתה מי באר, בדרך המלך נלך עד אשר נעבור גבולך (כא/כב). משסרב סיחון לדברי השלום האלה, ויצא עם צבאו לקראת ישראל המדברה ויבא יָהְצָה וילחם בישראל.(כא/כג) . גבר ישראל על סיחון מלך האמורי , כי הקדים דברי שלום בטרם מלחמה ומשהיד שהושטה נדחתה, יצא למלחמה מוצדקת ומוסרית גם ונצח בה. , ביחוד לאחר שידע משה כי: וישמע ה' בקול ישראל ויתן את הכנעני ויחרם אתהם ואת עריהם ויקרא שם המקום חָרְמָה. (חָרְמָה שם מקום שהפך סמל למכה נצחת) . לשפיכות דמים במלחמה אין צִדּוּק, אלא אם היא נכפית עלינו. אולם אם אנו אוטמים אָזְנֶינוּ לפניה לשלום , זה יהא דומה ליציאה למלחמה בלי לבקש שלום תחילה.
חַסְדֵּי הָאֱלֹהִים לָאָדָם מִשְׁנָה סְדוּרָה נִתָּנִים לָאָדָם עַל יְדֵי ה' לְלֹא תְּמוּרָה וּבִלְבָד שֶׁלִּבּוֹ וּפִיו יְדַבְּרוּ בְּשָׂפָה בְּרוּרָה גַּם כִּבּוּשׁ הַיֶּצֶר הוּא אוֹת לְכֹחַ וּגְבוּרָה וְהֶאָמוּר עַל הַפְּרַט הוּא עַל הַכְּלָל חָל פְּגִיעָה בִּזְכוּת הַכְּלָל כִּפְגִּיעְה בּוֹ בִּכְלָל הֱוֵה עָנָו כְּמֹשֶה וְרוֹדֵף שָׁלוֹם כְּאַהֲרֹן לֹא תַּעֲלֶה עָלֶיךָ חֵמָה וְזַעַם אוֹ חָרוֹן זֹאת הַמַּסְקָנָה וְהַלֶּקַח מֵהַפְּרָשָׁה זאת נָתַן לָנוּ מֹשֶׁה תּוֹרָה מוֹרָשָׁה