מכאן שהמונח "גיל הזהב", הוא מונח מטעה. הונאה שיווקית. כמו "מצעד החיים", שאין לו דבר וחצי דבר עם החיים, אלא עם הנספים בשואה. את המונח המציאו אז סוכני תיירות וכמה פוליטיקאים וכיום סוחרים ב"זהב" ששמו "קשישים" - בשר ודם. ולא מדובר באלה ששודדים אותם בלילה, אלא מרקונים את כיסיהם לאור היום. בכול אותם בתים מוגנים, עם ההנחות הגדולות, בלב הטבע, גן עדן עלי אדמות, משכנתאות הפוכות ועוד פיתיונות מסוג זה. וכמו בכול תחום אחר, כרישי הנדל"ן או המשקיעים בענף מניב זה, גורפים זהב מן הקשישים עצמם, או במישרין מאלה שמסוגלים לכך כלכלית או מבניהם שמוטב להם שההורים הזקנים לא יהיו למעמסה עליהם. גם כאן ככול שתוחלת החיים עולה כן הקשיש עומד בפני התרוקנות השוקת הכלכלית. בשעתו סיפר לי ידיד כי הוריו הגיעו לגיל מאוד מתקדם, אבל כדי שיוכלו להמשיך ולחיות, רק לחיות במצב קשה פיסית ובריאותית, בתוך האכסניה המסחרית הזאת, הוא צריך היה להוון את הגמלה שלו.
עם הממליצים הטריים בשבח אותם מעונות לגיל הזהב, שמעתי בפרסומת ב"
קול ישראל" את עמיתי
חיים יבין אשר מכריז בקולו הרועם: "כאן חיים יבין" - משל וולטר קרונקייט הידוע מודיע: "כאן וולטר קרונקייט מן החדר הסגלגל בבית הלבן לקראת נאום הנשיא". די בשם ובקול, כדי שאמות הספים ירעדו והקשישים בתוכם. אם גילה אלמגור, הדיווָה של התיאטרון הישראלי, עושה זאת, מדוע לא הדיוו של הטלוויזיה הישראלית. גם להם מגיע משהו והם באמת עונים לתואר "גיל הזהב".
אבל המציאות היא לא זהב. היא צהובה מאוד, מתבלה כמו עלי שלכת שנושרים מעץ שלא יצמח מחדש. זאת בכול מה שנוגע לקשישים בכלל ולניצולי שואה בפרט הרי בשוד הזה לאור היום משתתפת המדינה- מדינת השוד The state robber - מונח שלקוח מן ההיסטוריה האמריקנית "הברונים השודדים" של פעם. חברת ההנהלה של מרכז הארגונים של ניצולי שואה, לילי הָבֶר (שהיא גם יו"ר התאחדות עולי פולין שרובם שרידים) בדקה את הנושא של מס ערך מוסף באותם מעונות ו"בתים מוגנים". מסתבר שאם אדם שוכר דירה למגורים הוא אינו חייב במע"מ, אך אנשים אשר חיים בדיור מוגן - חייבים במע"מ בין אם הם ניצולי שואה או סתם מבוגרים שבחרו בפתרון הזה. הסיבה היא שהחברה המנהלת את הבית המוגן חייבת במע"מ. הפתרון שלילי הבר הציעה היה שכל מי שמקבל קצבה מהגרמנים או רשות ניצולי השואה - ואלה קבוצות מוגדרות וידועות - הממשלה תזכה את מנהלי הדיור המוגן במע"מ בגינם (כפי שנעשה במע"מ תשומות). אבל במכרה הזהב שבו הקשישים נמצאים למטה, הכול אטום. סמל האטימות היא הממסד שלנו. ואם בכך לא די קראנו כי כוונת האוצר היא לבטל את הפטור החלקי של הארנונה לקשישים ניצולי השואה. במקרה שר האוצר הוא בן לניצול שואה, טומי לפיד. אין בישראל שק חבטה טוב יותר מאשר השקים הדפוקים ובעיקר הקשישים שהם כבר לא שק אלא כיסוי מתפורר.
ועדיין לא ראינו מחקרים רבים שיבחנו היכן טוב יותר לקשיש - בבית מוגן שבו הוא מוקף קשישים אחרים שנמצאים באותו מצב ובאותה דרך או בביתו שלו, תוך עזרה סיעודית וגם ציוד הולם, אבל בצאתו הוא נמצא בקרב הבריות, בחיים תוססים, שמוסיפים לו בריאות הנפש ובריאות הגוף. זאת גם אם הטבעת השבטית המשפחתית היא רחוקה ממה שהייתה. אני מכיר כמה דוגמאות שהן חריגות. אחת היא של "מלון פאלאס" ברחוב ויצמן בתל אביב, שהוא אכסניה בעלת 7 כוכבים ומי שחי בה ולו ביחידה קטנה משלם הרבה מאוד. אבל התמורה היא לא רק באכסניה אלא בהיותה בלב תל אביב, בלב של מרכז מסחרי הומה. הדוגמה השנייה פחות זוהרת, אבל עונה על היות הקשיש חלק מן הסביבה. מדובר ב"אחוזת גבעת הכרם" בירושלים, כאשר הבית נמצא בתוך מתחם של מרכז מסחרי. שמעתי שגמלאים רבים אשר מצבם הכללי סביר אפילו לא רוצים להתייחס לנושא של "בית מוגן" - ל"שקט של בית קברות" – כהגדתם במזרח אירופה קראו היהודים לבית עלמין בלשון סגי נהור "בֵייסחָיים" - "בית חיים".
לסיום. שמעתי פרסום חדש לבית מוגן בנורדייה. הברקה של הקופירייטר כי למקום בא לבקר לא פחות מאשר מלך נורבגיה. לא ברור לי מדוע דווקא מלך נורבגיה. נורבגיה בימינו לא נחשבת למדינה שמשוגעת על ישראל. אני משער שמדובר בבית מוגן של 7 כוכבים כיאה למלך, ויש כאלה. אבל מלך נורבגיה מבקר גם אצל הקשישים בארצו, בבתי אבות סתם, והמרחק בין מצבם למצב הקשישים בישראל הוא מרחק עצום. שם קוראים להם ומתייחסים אליהם כאל פנסיונרים מכובדים בעלי עבר של מעשים לחברה ולמדינה, ולא כאל "גיל זהב". וההגדה מספרת שמלך נורבגיה נוסע אליהם באופניים...