החלק הראשון בעיקרי הטיעון שהגישו סניגוריו של
אהוד אולמרט, עוסק בהתקפה אישית חריפה ביותר על פרקליט המדינה,
משה לדור. לטענת ההגנה, לדור מצוי בניגוד עניינים הפוסל אותו מלהחליט על הערעור ולחתום עליו, בין השאר בשל תביעת הדיבה שהגיש נגדו אולמרט (ואשר הסתיימה בהתנצלותו של לדור).
התביעה הוגשה בעקבות ראיון שנתן לדור להארץ, ובו העלה - בעיצומו של המשפט - טענות נגד אולמרט. זה היה מטופש, זה היה חסר אחריות, זה היה אפילו שערורייתי. אבל אולמרט הוא שהפך את זה לאישי, כאשר הגיש את התביעה נגד לדור. התחושה עם הגשת התביעה הייתה, שאולמרט מנסה לטרפד את יכולתו של לדור להחליט בעניינים הנוגעים אליו. במצב בו היועץ המשפטי לממשלה,
יהודה וינשטיין, מנוע מלטפל באולמרט משום שהיה אחד מסניגוריו, משמעות הדבר הייתה גלגול האחריות לדרג השני של הפרקליטות. אולמרט כנראה קיווה, כי המשנים ללדור יהיו פחות תוקפניים ונחרצים מאשר הבוס שלהם.
כאמור, זו הייתה תחושה בלבד - אבל עיקרי הטיעון של אולמרט הופכים אותה לכמעט-ודאות. שהרי, כאמור, זוהי בדיוק הטענה: ללדור אסור לגעת בענייני אולמרט. לא משנה שהיה זה לדור שסגר את התיקים נגד אולמרט בפרשות כרמיה, בנק לאומי והמינויים הפוליטיים; הוא נגוע.
קצת קשה להניח, שעורכי דינו של אולמרט - מהטובים ביותר בישראל - באמת מאמינים שבית המשפט העליון יקבל את הטענה הזו וידחה על הסף את הערעור. הרי לדור לא חתום עליו לבדו, ולא סביר שעל היבט טכני-מינהלי שכזה ייחרץ גורלו של אחד התיקים החשובים בתולדות המדינה. אז מה כן? - הם רוצים ליצור אווירה, הם רוצים שהתקשורת תעביר תחושה של רדיפה אישית פסולה, של הפעלת כוח בצורה שרירותית. כאשר בראש ההרכב עומד
אשר גרוניס, שאיננו בדיוק הנשיא הכי תקיף שהיה לבית המשפט העליון, זה לא יכול להזיק.
